עע"מ 2849/07

תקציר

הערעור עוסק בפרשנותו של אישור חריג שניתן לעיריית תל אביב-יפו (המערערת) על ידי שר האוצר ושר הפנים, בדבר טיבם וגיבם של הארנונים שהעירייה מוסמכת להטיל בשנים 2001-2002. האישור ניתן בתגובה לבקשת העירייה ליישם רפורמה בצו הארנונה ולהעלות את תעריף הארנונה ב-2.12% באופן רוחבי, כדי לכסות גירעון תקציבי. המשיבה, חברה שניהלה חדרי כושר ומרכזי בריאות שהחזיקה נכסים בעיר, עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים נגד החלטת העירייה להטיל על שטחה העלאה חריגה של 3.4% בארנונה, מעבר להעלאה המותרת בחוק. בית המשפט קיבל את העתירה בחלקה וקבע כי העירייה יכולה לכפות העלאה של 1.46% בלבד. העירייה ערערה על החלטה זו. השאלה הפרשנית העיקרית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם האישור החריג שניתן על ידי השרים הגביל את יכולתה של העירייה להעלות את שיעור הארנונה לגבי נכס מסוים ל-10% משיעור התוספת החריגה המותרת (כלומר 0.21% מעבר להעלאה שאושרה בחוק), או שמא הוא איפשר לעירייה להעלות את שיעור הארנונה ב-10% מעבר לסכום שהותר לה לגבות בשנת 2000. בתוספת העלייה הסטטוטורית של 1.25% (כלומר 11.37%). בית המשפט קבע כי הפרשנות האחרונה נכונה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התהפך אפוא. בית המשפט קבע כי מטרת הרפורמה, שנועדה לפשט ולייעל את צו הארנונה, מצדיקה פרשנות זו. זאת ועוד, הפרשנות שאימץ בית המשפט יצרה איזון ראוי בין הצורך ברפורמה לבין הצורך לרסן את העלאות הארנונה, כמתחייב מחוקי ההקפאה. לפיכך התקבל הערעור, והתנגדות המשיב נמחקה על יסוד פרשנות זו. לשופטת ארבל הצטרפו השופטים פרוקצ'יה ורובינשטיין.