עת"מ 214-09-10

תקציר

העותר הגיש עתירה נגד החלטת הוועדה העליונה, שקבעה כי לא התגורר בדירה בארבע השנים שקדמו למות אמו. לפיכך, הוא לא היה זכאי למעמד של "דייר ממשיך" והחוזה לדירה לא יחודש. ליבת המחלוקת היא האם העותר אכן התגורר בדירה בתקופה הרלוונטית. הוועדה ביססה את החלטתה על מספר גורמים: דיווחים על ביקורי החוג, רישומי משרד הפנים, שיעור דמי השכירות ששולמו וזמינותם של זכאים אחרים לדירה. בעוד שבדרך כלל ניתן משקל משמעותי לדיווחים מסוג זה, מצאה השופטת פגמים ניכרים בדו"חות אלה, לרבות אי-דיוקים ואי-התאמות לעומת דיווחים קודמים. בנוסף, התעלמה הוועדה באופן בלתי סביר מראיות משכנעות אחרות שהציג העותר, המצביעות על כך שהוא אכן התגורר בדירה. ראיות אלה כללו דפי בנק, תלושי משכורת ותצהירים של שכנים, חברים ובני משפחה. מסמכים אלה, חלקם מהמועד הנדון, תמכו בטענת העותר כי הדירה הייתה מקום מגוריו העיקרי. זאת ועוד, החלטת הוועדה הייתה פגומה בכך שהתעלמה מרשימת ההמתנה המשמעותית של זכאים הזקוקים לדיור ציבורי. בעוד השופטים הכירו בתכליתם החברתית של חוקי הדיור הציבורי, הם הדגישו כי העותר עמד בדרישות החוק להמשך השכירות. משכך, ההחלטה הייתה בלתי סבירה וחרגה משיקול דעתה של הרשות המינהלית והצדיקה ביטול. העתירה התקבלה, והמשיב חויב בהוצאות המשפט של העותר.