ת"א 66796-03-19

תקציר

התובע, הבעלים של חלקה 138, הגיש תביעה נגד הנתבעים, בעלי חלקה 28, לפנותם משטח פלישה של כ-3.3 מטרים לתוך מקרקעי התובע. הנתבעים טענו כי התובע רכש את הקרקע "כמות שהיא", מודע לפלישה, ולכן אינו יכול לתבוע. בית המשפט דחה טענה זו, ואישר כי רכישת הקרקע על ידי התובעת לא מנעה ממנה לדרוש את פינוי הפולשים, מה גם שהפלישה לא התגלתה בעת הרכישה. פסק הדין דן בשיקול דעתו של בית המשפט במתן סעדים בגין פגיעה בזכות קניין, תוך הדגשה כי זכויות קנייניות כפופות לעקרונות של צדק, הגינות ותום לב. לבית המשפט שיקול דעת לדחות את סעד הפינוי, במיוחד במקרים חריגים, תוך התחשבות בעוצמתה של זכות הקניין, עוצמת הפגיעה בזכות, השלכות הסרת ההפרה והתנהלות בעלי הדין. במקרה זה מצא בית המשפט כי זכות הבעלות של התובעת נפגעה אך השטח הפולש היה מזערי ביחס לשטח הכולל של חלקה 138. עוד מודגש בפסק הדין כי הנזק הנטען על ידי התובעת – ירידת ערך של 15% מאדמתה – אינו נובע מהסגת הגבול אלא מקיומה של תחנת דלק על אדמת הנתבעים, אשר התובעת הייתה מודעת לה טרם רכישת נכסיה. מנגד, בית המשפט מצא כי פינוי הנתבעים מהשטח הפולש יגרום להם נזק מסוים, לרבות העלות הגבוהה של העתקת מכלי הדלק שלהם. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לתת עדיפות לנזקי הנתבעים על פני אלה הנתבעים על ידי התובע, מה גם שנזקים אלה הם פוטנציאליים ורחוקים מלהיות וודאיים. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת הפינוי של התובעת, וציין כי אי מתן סעד אינו מעביר את זכויות הבעלות לנתבעים. במקום זאת, תירשם הערה בלשכת רישום המקרקעין לבירור הזכויות בשתי החלקות. כמו כן הורה בית המשפט לתובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת מומחה ועורך דין, בסך 40,000 ₪.