ע"א 165/50

תקציר

תיק נח אפשטיין נגד דוד זילברשטיין הוא ערעור אזרחי שהוגש לבית המשפט המחוזי בישראל בשנת 1950. אפשטיין, המערער, הגיש תביעה לבית משפט השלום בירושלים בדרישה להוציא צו פינוי נגד זילברשטיין, המשיב, בגין אי תשלום דמי שכירות לשתי חנויות. במהלך הדיון הסכימו הצדדים לפשרה בלחץ בית המשפט. עם זאת, זילברשטיין לא עמד בתנאים שנקבעו בפשרה, ואפשטיין דרש את ביצוע צו הפינוי. זילברשטיין טען כי פסק הדין אינו תקף והגיש תביעה להצהרה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי פסק לטובת זילברשטיין, וקבע כי לבית משפט השלום אין סמכות ליתן את פסק הדין וכי אפשטיין ויתר על זכותו לבצע את פסק הדין בכך שהסכים לפשרה. הערעור בפני בית המשפט המחוזי התמקד בשלושה טעמים עיקריים: השפעת שבועתו המכרעת של אפשטיין, הבחירה במתן פסק דין הצהרתי במקום ערעור, ושאלת סמכותו של בית משפט השלום. דעת הרוב של שופטי בית המשפט המחוזי (השופטים חשין וזילברג) קבעה כי יש לקבל את הערעור, תוך ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודחיית תביעתו של זילברשטיין. השופטים טענו כי ניתן לערער על פסק דין מוסכם, ולבית משפט השלום יש סמכות להוציא את צו הפינוי. השופט צלטנר, השופט החולק, קבע כי יש לדחות את הערעור משום שפסק דינו של בית משפט השלום ניתן בשאלות שאינן שנויות במחלוקת על פי כתבי הטענות של הצדדים, ובמועד מתן פסק הדין כבר לא הייתה עילת תביעה.