ע"א 2/72

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעניין חוזה למכירת שתי חלקות קרקע. החוזה נחתם בין נאמני שתי חברות הנמצאות בהליכי פשרה לבין רוכש המערער. החוזה אושר על ידי בית המשפט אך לא בוצע במסגרת הזמן הנקובה. בעקבות עיכוב בביצוע, שנבע מקשיים בהשגת האישורים הנדרשים, ועלייה במחיר הקרקע, פנו מספר נושים של החברות לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את החוזה ולמכור את הנכס. פסיקת בית המשפט העליון הדגישה את שוויון החוזים על פי החוק, ללא קשר לצדדים המעורבים. נפסק כי כאשר חוזה נאמן מאושר על ידי בית המשפט, הוא מקבל תוקף ככל חוזה אחר ובית המשפט אינו יכול לבטלו באופן חד צדדי מטעמים שאין בהם די כדי לפסול חוזה פרטי. בית המשפט התייחס לפסקי דין קודמים הנוגעים לחוזי מכר, והדגיש כי החוק אינו מבחין בין אזרחים לבין ממלאים תפקידים כגון נאמנים או כונסי נכסים. החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את החוזה התבססה בעיקר על התפיסה כי המוכרים, הפועלים כנאמנים, הם בעלי מעמד שונה מזה של מוכרים רגילים. בית המשפט העליון חלק על כך, וקבע כי להבחנה כזו אין בסיס בחוק. בהדגישו את אופיים המחייב של החוזים, ציין בית המשפט כי על הנאמנים, כמו צדדים אחרים, לפנות להנחיית בית המשפט אם ברצונם להימנע מעריכת חוזה. במקרה זה, הנאמנים לא ביקשו הכוונה אלא נכנעו ללחץ הנושים לבטל את החוזה. בית המשפט העליון קבע כי הדבר אינו תקין ויש לכבד את החוזה. משכך, התקבל הערעור, בוטלה החלטת בית המשפט המחוזי, והמשיבים חויבו לשלם הוצאות סמליות למערער. פסק דין זה, שניתן ביום 9.7.1972, מדגיש את עקרון השוויון החוזי ואת ההשלכות של אי כיבוד התחייבויות חוזיות.