ת"ע 5922/86

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך רכושי בין בני דודיו של המנוח, שמואל זילברשטיין, לבין בת זוגו הידועה בציבור. זילברשטיין, שלא היו לו קרובי משפחה ששרדו, הוריש את עזבונו בשתי צוואות נפרדות. הצוואה הראשונה, מאוקטובר 1983, הוריש את כל רכושו לבני דודיו, ואילו השנייה, מיוני 1986, הוריש אותם לבת זוגו. בני הדודים טענו כי הצוואה השנייה פסולה, וטענו כי בן הזוג השפיע שלא לצורך על זילברשטיין, בודד אותו וניצל את מצבו הנפשי והגופני הרעוע כדי לשלול ממנו את רצונו החופשי. עוד טענו כי זילברשטיין לא הבין עברית, ולכן לא הצליח להבין את תוכן הצוואה עליה חתם. המבקש, שותפו של זילברשטיין, טען כי הצוואה המאוחרת משקפת את רצונו האמיתי, וכי בני הדודים רוקנו את כספו של זילברשטיין וניסו למכור את דירתו ללא ידיעתו. בית המשפט פסק לטובת המבקש, ולא מצא ראיות להשפעה בלתי הוגנת או מרמה. נקבע כי זילברשטיין היה בעל יכולת נפשית להבין את מהות הצוואה וכי היוזמה לצוואה השנייה באה ממנו. בית המשפט הדגיש כי תפקידה של הרשות השופטת אינו להטיל ספק בהיגיון הצוואה אלא לוודא שהיא משקפת את רצונו החופשי של המצווה. נטל ההוכחה, קבע בית המשפט, מוטל על המערערים על כשירותו הנפשית של המצווה. במקרה דנן, המשיבים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שזילברשטיין נעדר יכולת לערוך צוואה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי השפעתו של המבקש על זילברשטיין לא הייתה פסולה, וכי הוא לא היה מנותק מהעולם החיצון. טענת המשיבים כי המבקשת השתתפה בהכנת הצוואה ובכך פסלה נדחתה אף היא, שכן בית המשפט קיבל את טענת המבקשת כי לא הייתה מעורבת בעריכת הצוואה. השופט הגיע למסקנה כי הצוואה השנייה מייצגת נאמנה את רצונו של זילברשטיין ונעתר לבקשת המבקש לצו קיום צוואה. בנוסף, חויבו המשיבים בהוצאות המשפט של המבקש.