ת"פ 50959-04-21

תקציר

השופט מוצא את הנאשם אשם בתקיפה מעבר לספק סביר בהתבסס על עדויות עדי התביעה והנאשם, כמו גם על סמך הראיות שהוצגו. השופטת מציינת כי המתלוננת ניסתה להגזים בתקיפה ולהשמיץ את הנאשם, אך לעדותה, יחד עם עדויותיהן של מיכל ונגה, יש משקל מספיק כדי להפליל את הנאשם. השופט משתכנע מעדויות עדי הראייה, המאששות את גרסת המתלונן לאירועים ומצביעות על כך שהנאשם סטר למתלונן בחוזקה. למרות שהנאשם טוען להגנה עצמית, השופט סבור שהתגובה אינה מידתית ואינה ראויה. השופט מוצא גם כשלים חקירתיים מצד המשטרה, קרי אי גביית ראיות וידאו ממצלמות האבטחה של האוטובוס, אך סבור כי כשלים אלה אינם שוללים מהנאשם הגנה ראויה. עם זאת, השופט מחליט לזכות את הנאשם מהעבירה החמורה יותר של תקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש, שכן הראיות אינן מלמדות באופן חד משמעי כי תקיפת הנאשם גרמה לחבלתו של המתלונן. במקום זאת, השופט מפעיל את סמכותו להרשיע את הנאשם בעבירה הפחותה של תקיפה סתם לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. השופטת מדגישה כי הרשעה זו נופלת בגדר ההגנה של הנאשמת ואינה מפתיעה אותה, ובכך מבטיחה משפט הוגן.