ע"א 11120/07

תקציר

במקרה של נישואין משנת 1980, שחל עליהם חוק יחסי ממון תשל"ג-1973, היה על בית המשפט להכריע בסכסוך הבעלות על נכס מגורים. חוק זה אינו מקנה באופן אוטומטי זכויות ברכוש משותף בין בני זוג, אלא מאפשר שיתוף ספציפי על פי הדין הכללי, גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין. הנכס שבמחלוקת שימש כבית משפחה במשך 26 שנים, ונטען כי המערערת השקיעה בו, מה שהוביל ללקיחת בעלות משותפת מיועדת, למרות שהיה רשום על שם אחד מבני הזוג בלבד. בית המשפט שקל זאת מול תביעת הבנק, שהחזיק משכנתא על הנכס כולו, שנרשם בתום לב. עם זאת, התברר כי הבנק הפר את חובתו בכך שלא הסביר כראוי את השלכותיהם של מסמכי ויתור עליהם חתמה המערערת, תוך ניצול פערי כוחות. משכך, תוך הכרה בזכויות הבנק, הכיר בית המשפט באשמתו התורמת וקבע כי בעלותה של המערערת במחצית מהדירות עומדת, אך רק מחציתה (רבע מכלל הנכס) תהיה נקייה משעבוד. פסק הדין איזן בין זכויות הצדדים, בהתחשב ברשלנות התורמת של המערערת, ושיקף גישה רבת ניואנסים בשילוב דיני קניין וחוזים. השופטים נאור והנדל הסכימו והדגישו את מורכבותם ואופיים המעורב של תיקים כאלה, והדגישו את הצורך הפוטנציאלי ביישום זהיר של עקרונות אשם תורם בסכסוכים דומים בעתיד.