ע"א 3357/19

תקציר

במקרה הנוגע למשרדו של בן-זאב ולמשיב, החליט בית המשפט לדחות את הערעור שהגיש בן-זאב. המחלוקת העיקרית הייתה האם שחרורו של המשיב מהסכם שכר טרחה מהווה הפרת חוזה. בית המשפט מצא כי המשיבה זכאית לסיים את החוזה, שכן ללקוחות יש זכות בסיסית לבחור ולהחליף את יועציהם המשפטיים. זכות זו, שאושרה במקרים קודמים, מותנית בהבטחת תגמול הולם עבור שירותים שכבר ניתנו. למשיבה הייתה סיבה מספקת לבטל את ההסכם על יסוד הוראת רשות החברות הממשלתיות, אשר חייבה בחינה מחודשת של הסכמים משפטיים קיימים. בהקשר זה בוטלה החלטתו הקודמת של בית משפט קמא לחייב את המשיב בפיצויי קיום, בקובעו כי יש לשלם רק גמול הולם בגין עבודה שהושלמה. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי בן זאב לא הוכיח נזק ממשי מביטול החוזה על ידי המשיב. בנוסף, הטענה כי תנאי התשלום מכסים את כל הנכסים ולא רק נכסים מושכרים חסרת תוכן. בית המשפט אישר את הפסיקה המקורית לפיה סך כל הנכסים שנבחנו הוא 1,000 וקבע כי מדובר בקביעה עובדתית שאינה מחייבת שינוי. יתר על כן, היא ציינה כי אין כל הצדקה לטענה לתשלום נוסף מעבר למה שהוסכם, שכן הרווחים הצפויים והראיות המבוססות לא הוכחו די הצורך על ידי בן זאב. פסק הדין הסופי אישר כי לא היו התחייבויות כספיות נוספות כלפי בן זאב, וחויב לשלם למשיב פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הוצאות משפט.