תאד"מ 15012-01-24

תקציר

תיק זה, **סאן קאר השקעות בע"מ נ' נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ**, עוסק בתביעה לנזקי רכב שנגרמו כתוצאה מבור בכביש המתוחזק על ידי הנתבעת, נתיבי ישראל. בית משפט השלום בהרצליה, בראשות השופט דוד יצחק, פסק לטובת התובעת, סאן קאר השקעות בע"מ. סוגיות הליבה המשפטיות נסובות סביב חובת הזהירות של רשות ציבורית האחראית על תחזוקת הכבישים ונטל ההוכחה במקרים של נזק שנגרם ממפגעי דרך. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **חובת הזהירות של רשויות תחזוקת הדרכים:** בית המשפט חוזר על העיקרון המשפטי הקבוע לפיו גופים כמו נתיבי ישראל, האחראים על תחזוקת הכבישים, חבים חובת זהירות כלפי הציבור. חובה זו כוללת הבטחת תחזוקה נאותה של הכבישים ונקיטת אמצעים לטיפול בסכנות כדי להבטיח את בטיחות משתמשי הדרך. בית המשפט מצטט את **תמ"ם (שלום ת"א) 31612-04-16 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' דרך ארץ (1997) בע"מ** כאסמכתא מרכזית לעיקרון זה. * **אחריות לא מוחלטת ואמצעים סבירים:** תוך הכרה בחובת הזהירות, בית המשפט מבהיר כי אחריותה של נתיבי ישראל אינה מוחלטת. רשויות ציבוריות אינן צפויות להיות בעלות ידע על כל סכנה בכל עת. אחריותם מתעוררת כאשר הם מודעים לסכנה ואינם נוקטים בצעדים סבירים כדי לתקן אותה בתוך מסגרת זמן סבירה. בית המשפט מפנה **ע"א 3752-08-15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נתיבי ישראל** כדי להדגיש כי עצם התרחשות תאונה עקב מפגע בכביש אינה מקימה באופן אוטומטי אחריות נזיקית. "הזמן הסביר" לטיפול במפגע כולל דיווח, רכישת חומרים נחוצים, נסיעה לאתר והתיקון בפועל. * **העברת נטל ההוכחה לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין:** חידוש משפטי משמעותי שהודגש בפסק דין זה הוא תחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף זה חל על תביעות בגין נזק שנגרם על ידי "חפץ מסוכן" (למעט אש או בעלי חיים) כאשר הנתבע הוא הבעלים או המפקח על החפץ או המחזיק בנכס שממנו נמלט. במקרים כאלה, הנטל עובר לנתבע להוכיח שהוא לא התרשל. בית המשפט מציין במפורש בקשה זו בהקשר של בור, מפגע שבאחריות נתיבי ישראל, תוך שהוא מצטט מספר מקרים של תביעות קטנות שהחילו הוראה זו. * **משמעות ראייתית של ראיות שנעלמו:** פסק הדין מסתמך באופן משמעותי על עקרון ההיסק השלילי עקב העלמת ראיות. בית המשפט מדגיש כי כאשר לצד יש שליטה על ראיות שיכולות לתמוך או להפריך את טענתו ואינו מביא אותה ללא הסבר סביר, ניתן להניח כי הראיות שנמנעו היו לטובתו. זה מנוסח בבירור באמצעות נימוקי בית המשפט בפסקאות 30 ו-31, תוך הסתמכות על תקדימים מבוססים של בית המשפט העליון כמו **ע"א 548/78 אנונימוס נ. אנונימי** ו-**ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לציוד סחר ובנייה בע"מ** * **סיבתיות ונזקים:** בית המשפט התייחס לטענת הנתבע כי אין קשר סיבתי בין הבור הנטען לבין הנזק שנגרם. תוך הכרה בעיכוב של נהג התובע בצילום המפגע ובטענת הנתבע כי גודלו המתואר של הבור היה מינורי, בית המשפט מצא שיש לבסס סיבתיות. בית המשפט נימק כי פעולתו של הנתבע עצמו לסמן את המפגע בנורת אזהרה מצביעה על כך שהם תפסו אותו כסיכון הדורש התייחסות. יתר על כן, אופי הנזק (חישוק הגלגל והיישור) נחשב עקבי עם סכנה כזו, במיוחד בהיעדר חוות דעת מומחה נגדי של הנתבע. * **התנהלות פרוצדורלית והיעדר מידע:** גורם קריטי בהחלטת בית המשפט היה חוסר יכולתו של הנתבע למסור מידע כלשהו לגבי מועד קבלת הדיווח על המפגע, מתי הוא סומן או מתי הוא תוקן, למרות שווידא שקיבל דו"ח וטיפל בו. חוסר מידע זה, יחד עם עדויות לסיורים שגרתיים שלא זיהו את המפגע זמן קצר לפני האירוע, תרמו למסקנה השלילית נגד הנאשם. לסיכום, בית משפט השלום בהרצליה, בהחלת סעיף 38 לפקודת הנזיקין ועקרון ההסקה השלילית בגין העלמת ראיות, מצא את נתיבי ישראל אחראית לנזקים שנגרמו כתוצאה מהבור. פסק הדין מדגיש כי בעוד שרשויות ציבוריות אינן מחויבות לסטנדרט זהירות מוחלט, הימנעתן מלספק ראיות לגבי פעולותיהן בתגובה למפגע ידוע עלולה להוביל לממצא של רשלנות.