עת"מ 14641-09-20

תקציר

העותרים טענו כי חובותיה של הרשות המקומית כלפיהם הפכו לחסומים על פי חוק, כי הרשות לא עדכנה אותם בדבר ההנחות המגיעות להם, וכי חויבו בהם באופן בלתי מוסבר חיובי מים או ביוב גבוהים. עוד טענו כי שילמו את החוב בגין פסק דין קודם במלואו. המשיבה טענה מנגד כי נקטה בהליכי גבייה מנהליים, המאפסים את תקופת ההתיישנות, וכי תשלומי העותרת אינם מספיקים לכיסוי החוב. בית המשפט פסק לטובת המשיב. בית המשפט קבע כי המשיב אכן נקט בפעולות מנהליות מספיקות לגביית החוב, דבר שעצר את תקופת ההתיישנות. גם תשלומי העותרים, ששולמו לאחר אזהרות המשיב, נמצאו כבלתי מספיקים לכיסוי חובם, במיוחד בהתחשב בכך שהעותרים היו מודעים ליתרת חובם. יתר על כן, בית המשפט מצא כי העותרים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שיידעו את המשיב על זכאותם להנחות, ואף לא הסבירו את החיובים הגבוהים באופן בלתי מוסבר. באשר לחוב הקשור לפסק הדין הקודם, קיבל בית המשפט את טענת המשיב כי העותרים היו מודעים ליתרת החוב ואף חתמו על הסכם המכיר בחוב. עוד ציין בית המשפט כי טענות העותרים אינן עקביות וחלקן אינן נתמכות בתצהירים. מאחר שהעותרים לא הביאו ראיות מספיקות לטענותיהם, דחה השופט את העתירה והורה כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.