ע"מ 557/00

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בעניין הסכם ממון שנחתם בין בני זוג גרושים. המערערת טענה כי ההסכם, שהתווה את הסדרי הממון ביניהם, תקף ומחייב גם ללא אישור שופט, שכן לא מדובר בהסכם ממון טיפוסי. במקום זאת, היא נועדה להסדיר את מערכת היחסים המתמשכת שלהם. עם זאת, המשיב טען כי מדובר בהסכם ממון ולכן נדרש אישור שיפוטי כדי להיות תקף, דבר שהיה חסר לו. בנוסף, ביקשה המשיבה לבטל את ההסכם, בטענה לכפייה ועושק בעת החתימה. השופט פסק לטובת המשיב, קבע כי ההסכם לא נכנס לתוקף בהיעדר אישור שיפוטי ודחה את טענות העושק והכפייה כחסרות בסיס. בערעורה העלתה המערערת מספר טענות המערערות על החלטת בית המשפט לענייני משפחה. ראשית, היא טענה כי ההסכם אינו הסכם ממון בלבד אלא מתייחס גם למערכת היחסים המתמשכת של בני הזוג, ולכן אישור שיפוטי אינו חיוני. שנית, המערערת טענה כי גם אם לא התקיימו הדרישות לאישור שיפוטי, יש להחיל את עקרון תום הלב, בהתחשב בכך ששני הצדדים החלו בעריכת ההסכם. היא טענה לתום ליבה בקיום ההסכם, בעוד שהמשיבה פעלה בחוסר תום לב בכך שנהנתה מיתרונותיו ולאחר מכן הכחישה את תוקפו. עוד טען המערער כי אין ראיות לכפייה או עושק, שכן המשיב ניסה מרצונו לקבל אישור שיפוטי. מנגד, בא כוח המשיב הציג טיעונים התומכים בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. הם הדגישו כי ההסכם, בהיותו הסכם ממון, דורש אישור שיפוטי, שנעדר במקרה זה, ובכך הופך אותו לחסר תוקף. זאת ועוד, הצוות המשפטי של המשיב טען כי ההסכם אינו ניתן לחלוקה ולא ניתן לאכוף אותו באופן חלקי. לטענתם, המערערת היא זו שהפרה ראשונה את ההסכם וכי ערעורה היה מעשה של חוסר תום לב. עוד טען המשיב כי חתימתו על ההסכם הושגה בדרך של עושק וכי התנאים אינם סבירים. לאחר ששקלה היטב את הטענות, הגיעה השופטת למסקנה כי ההסכם אכן היה בחלקו הסכם ממון וככזה נדרש אישור שיפוטי כדי להיות תקף, דבר שהיה חסר לו. בעוד שעקרון תום הלב עשוי לוותר על הדרישה לאישור שיפוטי, השופט מצא לנכון לקבוע מי מהצדדים הפר את ההסכם ראשון. מאחר שבית המשפט לענייני משפחה לא קיבל החלטה בעניין זה, החליט השופט להחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה לדיון נוסף. באופן ספציפי, בית המשפט לענייני משפחה יחליט האם התנהלות הצדדים ותחילת ביצוע ההסכם מצדיקים החלת עקרון תום הלב על מנת להפוך את הסדרי הממון המפורטים בהסכם למחייבים, גם ללא אישור שיפוטי. עוד ציינה השופטת כי טענת העושק של המשיב בעת חתימת ההסכם לא נתמכה וכי הוא קיבל פיצוי הולם. בנוסף, המשיב לא פעל במהירות לביטול ההסכם, דבר שהיה צפוי אילו סבר באמת ובתמים כי הושג בכפייה. לבסוף הורה השופט כי הוצאות הערעור, בסך 5,000 שקל, ייקבעו בהתאם לתוצאה הסופית של התיק.