ת"א 7146/05

תקציר

בתאונת דרכים שאירעה בעיר עזה בנובמבר 2003 נפצע התובע, קטין תושב ישראל. אין חולק על כך שהתובע נפצע בתאונת דרכים וכי הרכב הרשום ברשות הפלסטינית בו נהג הנתבע 1 גרם להם. הצדדים הסכימו גם על גובה הפיצוי שישולם לתובע על פי הדין הישראלי. המחלוקת נסובה סביב הקביעה אילו חלקים מהפיצוי ישולמו על ידי כל אחד מהנתבעים. הנתבעת מס' 2 הינה חברת ביטוח פלסטינית אשר ביטחה את הרכב הפוגע ולפיכך אחראית לנזקי התובע. בתוך כך, הנתבעת מס' 3, קרנית, אחראית פוטנציאלית להפרש בין הפיצויים המשתלמים על פי הדין הישראלי לבין הפיצויים המשתלמים על פי דין מקום התאונה, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המחלוקת העיקרית נסובה סביב השאלה האם דין מקום התאונה, בעת התאונה, היה שונה מהדין הישראלי מבחינת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים. מסקנת בית המשפט היא כי הוראות המפקד הצבאי, שהיו בתוקף בעת התאונה והוחלו בשטחי הרשות הפלסטינית, לא קבעו תקרת שכר, גיל פרישה או שיעור היוון שונים מאלה הקבועים בחוק הישראלי. לפיכך, הפיצוי לו זכאי התובע מתוקף מעמדו האישי כתושב ישראל שווה ערך לפיצוי שהיה מקבל אילו התרחשה התאונה בישראל. לפיכך, חברת הביטוח (הנתבעת מס' 2) אחראית לשלם את מלוא סכום הפיצוי המוסכם. בנוסף, בית המשפט דוחה את טענת חברת הביטוח כי היא אינה אחראית לרכיבי ההוצאות והסיוע לזולת מאחר שאלה לא הוכחו דיים. החברה הסכימה לגובה הנזקים בהסכם הפשרה וכעת אינה יכולה לטעון כי הם אינם תקפים. לאור ממצאים אלה, קובעת השופטת כי על הנתבעת מס' 2, חברת הביטוח, לשלם לתובע את סכום הפשרה כמפורט בהסכם הפשרה. התביעה נגד הנתבעת מס' 3, קרנית, נדחית, והנתבעת מס' 2 חויבה לשלם הוצאות משפט לנתבעת מס' 3. לבסוף, עורך הדין של התובע מונחה להציג בפני בית המשפט הצעת השקעה לכספי הפשרה עד למועד הנקוב.