תלה"מ 24176-07-23

תקציר

פסק הדין דן בסמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל. על פי ההלכה היהודית, אם בית משפט אחד החל בהליכים בתיק, בית משפט אחר אינו יכול לדון בו זמנית באותו מקרה. זהו עיקרון ידוע שחל גם אם לשתי הערכאות סמכות שיפוט שווה. עם זאת, ישנם יוצאים מן הכלל לכלל זה. אם החלטת בית המשפט הראשון בתיק הייתה בלתי חוקית או בלתי צודקת, או אם קיימות נסיבות חריגות, בית משפט אחר יכול להתערב. תיק זה סובב סביב מחלוקת בשאלה לאיזה בית משפט יש סמכות לדון בתביעת מזונות. בית הדין הרבני נתן החלטה שיש לו סמכות במקרה של תביעת גירושין ומזונות ילדים. עם זאת, התובעת (המשיבה) לא הסכימה להתחייבות זו ואף התנגדה לה בעילה של חוסר סמכות. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטת בית הדין הרבני בעניין סמכות השיפוט ניתנה בניגוד לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון, שקבעו כי לא ניתן לחייב תביעות למזונות ילדים בתביעות גירושין. לפיכך קבע שופט בית המשפט המחוזי כי החלטת בית הדין הרבני בעניין הסמכות במקרה זה אינה תקפה. הסמכות לדון בתביעת מזונות הילדים נתונה לבית המשפט המחוזי. השופטת הורתה לאב להגיש תגובה לבקשה למזונות זמניים וקבעה לוח זמנים להגשת תצהירים המפרטים את חלוקת הזמן של הקטין ביניהם. כמו כן חויב האב לשלם לאם הוצאות בסך 1,500 שקל.