פש"ר 553-02-13

תקציר

בית המשפט החליט כי טענות החייב לדחיית סיום התיק חסרות רצינות וראויות. טענות החייב כי נכס אחר הועבר אליו באמצעות מענק לא היו משכנעות, והביאו את בית המשפט להורות על מימוש דירת המגורים. מכיוון שהחייב אינו משלם לקופת PSR וטוען לנכות וחוסר השתכרות, תוכנית פירעון באמצעות צו תשלום אינה ישימה במקרה זה. על פי הפקודה, נכסי החייב, לרבות דירת המגורים, ניתנים לחלוקה בין נושיו עם פשיטת הרגל. בית המשפט בחן את ההוראות הסותרות של הפקודה, חוק הגנת הדייר וחוק המקרקעין בנוגע לזכויות חייב במקום מגוריו לאחר פשיטת רגל. אשתו וילדיו של החייב זכאים להגנות לפי סעיף 86א לפקודה, הקובע "דיור חלופי". בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו בקביעת הדיור החלופי, בהתחשב בשיקולים כמו האפשרות להסדיר את החוב, יכולתה של המשפחה להשיג דיור חדש, הכנסותיה ונכסיה והיחס בין החוב לעלות ההסדרים החלופיים. במקרה זה, מאחר שהחייב ואשתו לא הציעו כל פדיון של הדירה, בית המשפט מורה על פירוק הדירה המשותפת ומורה לכונס הנכסים לרשום את הזכויות על שם החייבים והחברה המשכנת. בית המשפט מעניק לחייב ולמשפחתו דיור זמני למשך ארבע שנים בשכר דירה של 3,000 ₪ לחודש באזור מגוריהם הנוכחי. כונס הנכסים מונחה להגיש בקשות למימוש ומכירת הנכס, כאשר הסכום הסופי יחולק בהתאם: יתרת המשכנתא, מחצית מהשווי לאשת החייב, ו-144,000 ₪ לדיור זמני. ההחלטה מוגשת בהעדר הצדדים, והמזכירות נדרשת למסור להם את הפרטים.