עת"מ 69753-05-23

תקציר

פסק הדין במקרה זה עוסק בעתירה המערערת על החלטת הועדה העליונה, אשר דחתה את בקשת העותר להכרה כ"דייר ממשיך" בדירה ציבורית לאחר מות אחיו, הדייר החוזי המקורי. חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי ותיקוניו מתווים את הקריטריונים להכרה בדייר ממשיך, הכוללים מגורים עם הדייר החוזי לתקופה מסוימת והיותו קרוב משפחה, המוגדר כבן זוג או ילד. החוק גם מגביל את הזכות להמשיך להתגורר בדירה, בכפוף לזכאות הדייר לדיור ציבורי. החלטת הוועדה העליונה התבססה על כך שהעותרת לא עמדה בהגדרת "קשר מזכה" עם הדייר החוזי, שכן אחים אינם נכללים בהגדרת קרובי משפחה. זאת ועוד, העותר לא עמד בתנאי הקביעות, שכן הרישומים הראו כי לא התגורר בדירה ברציפות לפני מות אחיו. הראיות שהוצגו, לרבות חוזי שכירות ותצהירים, תמכו בהחלטת הוועדה. בנוסף, העותר לא היה זכאי לדיור ציבורי על פי נסיבותיו האישיות. בית המשפט הכיר בקושי שבמצבו של העותר, אך אישר את החלטת הוועדה והדגיש כי היא כבולה לדרישות החוק ואינה יכולה להתערב בשיקול דעתה המקצועי של הוועדה, שהגיעה למסקנה סבירה. פסק הדין הדגיש את היקפה המצומצם של הביקורת השיפוטית במקרים אלה ואת הכבוד שניתן למומחיותן ולמקצועיותן של רשויות המינהל. כתוצאה מכך נדחתה העתירה, והחלטת הוועדה נותרה בעינה.