ע"א 117/73

תקציר

פסק הדין עוסק בפרשנותו של חוק הגנת הדייר הישראלי ובעילות לפינוי דיירים המשכירים את נכסיהם בשכירות משנה וגובים "רווח בלתי הוגן". פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שביטל צו פינוי לדייר, אושר על ידי בית המשפט העליון. לדברי בית המשפט, יש לחשב את הרווח המופק משכירות משנה על בסיס דמי השכירות הצפויים ולא דמי השכירות ששולמו בפועל, תוך התחשבות בנסיבות אחרות כגון הוצאות נוספות המוטלות על השוכר העיקרי. פסק הדין דן גם בהבחנה בין רווח "בלתי הוגן" לפי החוק משנת 1955 לבין רווח "בלתי סביר" לפי החוק משנת 1954, תוך הדגשה כי הם אינם בהכרח מילים נרדפות. יתר על כן, בית המשפט מסביר כי החוק משנת 1954 חל רק על חכירת משנה של חלק מנכס, ואילו החוק משנת 1955 חל הן על שכירות משנה חלקית והן על חכירת משנה מלאה. רוב השופטים מסכימים כי יש לחשב את הרווח הנקי לאחר ניכוי תשלומי מס הכנסה, ואילו השופט קיסטר טוען כי מס הכנסה הוא חבות אישית שאינה קשורה לשכר הדירה. פסק הדין מדגיש את הצורך לבחון כל מקרה לגופו, בהתחשב במכלול הנסיבות, וקובע כי רווח של מעל 100% אינו נחשב אוטומטית כבלתי הוגן. לבסוף, בית המשפט דוחה את הערעור, מאשר את ההחלטה לבטל את צו הפינוי, ומורה למערערת לשלם את הוצאות המשיב.