ה"פ 3897-01-15

תקציר

השאלה המרכזית בתיק נסובה סביב הבעלות על דירה, הרשומה כיום על שם הנתבע, לפלר. התובעים, בני זוג, טענו כי רכשו את הדירה מלופלר באמצעות הנתבע, הולצמן, כנאמן. הולצמן טענה כי רכשה את הדירה בעצמה ולאחר מכן מכרה אותה לנתבע אחר, רוזנטל. בית המשפט בחן את מעמדה המשפטי של הולצמן בעסקת המכר לבני הזוג ומצא כי היא פעלה כנאמנה עבור נהנה עתידי, שהיה בתחילה ראטה מסוים, ובהמשך הפך לבני הזוג. החוזה בין הולצמן ללפלר, כמו גם ראיות נוספות, תמכו במסקנה זו. עוד נקבע כי חוזה המכר עם בני הזוג (עסקה ב') לא בוטל ונותר בתוקף. להולצמן, כנאמן, לא היו זכויות למכור את הדירה לרוזנטל. לאחר מכן דן בית המשפט בתחולתו של סעיף 9 לחוק המקרקעין, המתייחס לעסקאות סותרות. נמצא כי עסקה ב', עסקת בני הזוג, קדמה לעסקה ג' של רוזנטל, ורוזנטל לא עמד בשלושת התנאים המצטברים הנדרשים להעדפת עסקה מאוחרת. ראשית, עסקה ג' לא הסתיימה ברישום. שנית, רוזנטל, עורך דין במקצועו, לא פעל בתום לב. הוא היה מודע למחלוקת בנוגע לדירה ובחר להתעלם ממנה, תוך הסתמכות על טענות מפוקפקות. לבסוף, מצא בית המשפט כי לא הוכחה מלוא התמורה בגין עסקה ג'. לסיכום, קבע בית המשפט כי עסקה ב' של בני הזוג עדיפה על עסקה ג' של רוזנטל. התובעים זכאים להירשם כבעלים יחידים של הדירה, ויש לבטל את הערת האזהרה של הולצמן על הדירה. הנתבעים חויבו לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורכי הדין של התובעים.