ע"פ 1641/13

תקציר

בפסק הדין הנדון מתייחס בית המשפט לערעור של נאשם שהרשעתו אושרה על סמך ראיות DNA הקושרות אותו לרכב גנוב. המערער ביקש להביא תצהיר של בת זוגו כראיה חדשה בשלב הערעור, אשר בית המשפט דחה. בית המשפט הדגיש כי ניתן היה להגיש ראיות כאלה במשפט המקורי וקבע כי אין זה סביר לשנות את פסק הדין בשל עדויות סותרות קודמות. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי ראיות DNA משמעותיות והפרכת הסברים חלופיים אישרו את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. כמו כן, הועלו חששות לאמינות בשל אמירותיו הבלתי עקביות של המערער, ובפרט בנוגע למחזיק מפתחות שנמצא עם DNA שלו. עוד קבע בית המשפט כי זיהויו של קצין משטרה לא השפיע על הפסיקה הראשונית, שכן הוא סיפק תיאור כללי בלבד. בגזר הדין קבע בית המשפט כי על אף היותו חמור, ראוי בהתחשב בעברו הפלילי העשיר של המערער ובחומרת מעשיו, שכללו סיכון חיים בנהיגה פרועה. פסק הדין חיזק את הצורך בהחמרת הענישה במקרים כאלה כדי להרתיע מפני עבירות דומות ולהגן על שלום הציבור. לפיכך דחה בית המשפט את הערעור, והסכים פה אחד כי אין הצדקה להתערב בהכרעת הדין או בגזר הדין הראשוני.