ה"פ 474/99

תקציר

העותרת רכשה את הזכויות בנכס בירושלים בשנת 1993, בתקופה בה הדרכים הסובבות כבר היו סלולות. למרות זאת, דרשה עיריית ירושלים מהעותר לשלם היטל סלילה משמעותי – למעלה מ-1.2 מיליון ש"ח – כתנאי למתן היתר בנייה לנכס. העותר שילם את ההיטל במחאה על מנת למנוע עיכובים נוספים בתהליך אישור היתר הבנייה. עם זאת, בטענה זו נטען כי דרישת העירייה הייתה בלתי חוקית ונטולת סמכות. לחילופין, הציע העותר להפחית את שטח הבניין הקודם בנכס מהשטח נשוא היטל הסלילה. בעתירה נטען כי יש לחשב את ההיטל על פי ההפרש בין שטחו או נפחו של הבניין החדש לבין שטחו או נפחו של הבניין שנהרס. בית המשפט פסק לטובת העותר. נקבע כי דרישת העירייה לתשלום והעיכוב במתן היתר הבנייה אינם חוקיים ומבוטלים. בית המשפט קבע כי פקודת היטל הסלילה, כהגדרתה בחוק עזר ירושלים (סלילת רחובות), תשל"ה-1975, קושרת בין תשלום היטל סלילה לבין נכסים הגובלים בדרך לא סלולה עם תחילתה של הסלילה האמורה. מאחר שרכושו של העותר נרכש לאחר השלמת סלילת הכבישים הסובבים, לא ניתן לגבות את ההיטל. זאת ועוד, הדגיש בית המשפט את התנהגותה המפלה וחסרת תום הלב של העירייה, שדרשה מהעותרת לסלול כביש גישה על חשבונה, למרות שלא נזקקה לכך לצורך הפרויקט שלה, כדי להפוך את הנכס ל"נכס גובל" הזכאי להיטל. העירייה גם לא גבתה עלויות סלילה מנכסים אחרים הגובלים. פסק הדין קובע כי היטל הסלילה שנגבה שלא כדין יוחזר לעותר, בצירוף ריבית והצמדה בהתאם לחוק. בנוסף, חויבה העירייה לפצות את העותר בגין הוצאות משפט, שכר טרחת עורך דין וריבית על שני הסכומים.