ת"א 3391-12-12

תקציר

התובעת, בעלת חברת לנטיב, עסק לפיתוח תוכנה, טענה כי הנתבעת, מדינת ישראל – משרד החינוך, הפרה הסכם לשימוש בתוכנה של התובעת בבתי הספר. התובעת טענה כי קיים הסכם לפיו הנתבעת תבטיח את הממשק התקין בין התוכנה של התובעת לבין מערכת התוכנה שלה המשמשת את בתי הספר. הנתבעת הכחישה את קיומו של הסכם כזה והצהירה כי מעולם לא יצרה קשר עם התובע ולא הזמינה ממנו שירותים כלשהם. בית המשפט בחן האם מתקיימים שני התנאים המצטברים לכריתת הסכם מחייב: סופיות וספציפיות. נמצא כי התנהלות הנתבעת לא הצביעה על כוונה להתקשר בהסכם עם התובע וכי התובע היה מודע לכך. עוד מצא בית המשפט כי מכתבה של הנתבעת למנהלי בתי הספר בדבר השימוש בתוכנה פרטית לא היה הצעה לתובע, אלא הסבר בלבד על הדרישות לתוכנה כזו להתממשק עם המערכת של הנתבעת. מאחר שלא הייתה סופיות והתנאים היו מצטברים, ניתן היה לדחות את התביעה על בסיס זה בלבד. בנוסף, קבע בית המשפט כי יסוד הייחוד לא התקיים, שכן מכתבו של הנתבע לא היה הצעה לתובע, אלא הודעה כללית לכל מנהלי בתי הספר. כמו כן, האחריות להבטחת תאימות בין התוכנה הפרטית לתוכנת משרד החינוך מוטלת על יצרן התוכנה הפרטית. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא התקיימה פגישת מוחות בין הצדדים ודחה את תביעת התובע. התובע חויב לשלם את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין.