עמ"ש 28713-09-19

תקציר

הערעור מתייחס לרישום שני זוגות במרשם האוכלוסין כיהודים, בסעיפי לאום ודת. הרישום נעשה בשנות התשעים, על בסיס תעודות לידה שנמצאו מאוחר יותר מזויפות. משרד הפנים ביקש לתקן את הרישום, והמערערים התנגדו לכך. בית משפט קמא הורה על תיקון הרישום והמערערים ערערו. רוב בית המשפט קיבל את הערעור. נפסק כי פקיד הרישום ובית המשפט לענייני משפחה, בבואם לדון בבקשה לתיקון הרישום, אינם מוגבלים לבחינת אמיתות המסמכים שעל בסיסם נערך הרישום הראשון, אלא עליהם לבחון את מכלול הראיות ואת גרסאות הצדדים. עוד נקבע, כי חלוף הזמן, מרגע עליית המערערים לישראל ועד שנדרשו להתגונן מפני שינוי הרישום, העביר את נטל ההוכחה והשכנוע למשרד הפנים, שלא עמד בהם. בנוסף, נקבע כי החלטת משרד הפנים ליזום את הליך שינוי הרישום התקבלה בשיהוי מינהלי, וגם בכך הצדיקו את קבלת הערר. השופט אטיאס חלק על כך וסבר כי יש לדחות את הערעור. לדבריה, הרישום נעשה על סמך תעודות לידה מזויפות, ולכן נטל השכנוע להוכיח את יהדותם מוטל על המערערים, שלא עמדו בנטל זה. עוד קבע השופט אטיאס כי אין להידרש לטענת השיהוי המינהלי, וכי על משרד הפנים מוטל הנטל לסתור את חזקת הזכאות.