ס"ע 57898-02-20

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב תביעה של עובדת סוציאלית, המועסקת על ידי עירייה, המבקשת לקבל תוספת שכר עבור עבודה במשמרת השנייה. התובע טען כי חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות מזכה אותם בתוספת כזו. עם זאת, העירייה הנתבעת טענה כי הוראות חוקת העבודה בנוגע לעבודה במשמרות אינן חלות על התובעת, שכן הן עבדו בשעות רגילות ולא היו חלק ממערכת משמרות. בית הדין בחן את הוראות חוקת העבודה ומצא כי על מנת להיות זכאי לתוספת המשמרת השנייה, על העובד למלא תחילה את התנאי של "עבודה במשמרות" כהגדרתו בסעיף 27.91, המחייב את העובד לעבוד לפחות בשתי משמרות קבועות ומלאות ביום, לסירוגין. מאחר והתובעים לא עמדו בקריטריון זה, הם לא היו זכאים לתוספת. כמו כן, בית הדין דחה את טענת התובעת כי מקרים קודמים של עובדים שקיבלו תוספת למשמרת שנייה מבלי למלא את תנאי העבודה במשמרות מזכים אותם בכך. בית המשפט קבע כי מדובר בחריגות שכר ולא יצרו תקדים. בנוסף, פסקי הדין שציטט התובע מתיקים אחרים לא היו ישימים, שכן מדובר בעובדים שעבדו במשמרות. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה, והורה לתובע לשאת בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דין.