דב"ע לד/8 - 3

תקציר

בית הדין דחה בקשה להורות על איסוף ראיות נוספות, שכן הדבר עלול להוביל לאי ודאות ביישום הסכמים קיבוציים ולשבש את יחסי העבודה הקיבוציים. הבקשה נגעה לצו הארכה שפורסם לאחר דיון בערעור, שלא חל על מועצות העובדים בירושלים, תל אביב-יפו או חיפה, ועל עובדים שתנאיהם הוסדרו בהסכמים קיבוציים. בית הדין גם לא התיר הצגת ראיות בעל פה בדבר הכוונה שעמדה מאחורי הסכם קיבוצי משנת 1972, תוך התמקדות בסכנות הטמונות בהסתמכות על עדויות בעל פה ביחסי עבודה קיבוציים. נקבע כי הוראות ההסכם הנוגעות לפיצויי פיטורים שייכות לחלק הנורמטיבי, שאינו מאפשר עדות חיצונית. לגופו של ערעור, פירש בית הדין "תזכיר" ככזה שאינו מוותר רטרואקטיבית על פיצויי פיטורים. עוד נקבע כי הסכם קיבוצי חל על עובד שפוטר לאחר המועד הקובע. בית הדין פירש את ההסכם הקיבוצי משנת 1972 בכללותו, תוך שילוב עניינים הן מהסכמי 1970 והן מהסכמים משנת 1972, והפנה ל"הקשר התעשייתי" לפרשנות. טענות היועץ לגבי נסיבות המו"מ ונוסח ההסכם נדחו. משכך, נדחה הערעור באופן חלקי, תוך הפחתת הסכום שנפסק למשיב. המערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות בסך 300 ל"י.