ער"מ 42203-04-13

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ביחס לערעור על הארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין קודם. פסק הדין הראשוני נמסר למשיב ביום 23.12.2012, כלומר המועד האחרון להגשת ערעור היה 6.2.2013. בקשת המשיב להארכה הוגשה ביום 24.1.2013, כשבועיים לפני המועד האחרון, תוך ציון מורכבות ועומס עבודה כסיבות לעיכוב. הבקשה אושרה על ידי הרשם, למרות התנגדות המערער. המערערים טענו, כי ההחלטה ליתן את הארכה פוגעת באינטרס ההסתמכות שלהם, שכן הם לא היו מודעים לבקשה ולכן לא יכלו להיערך להמשך ההליכים. עם זאת, השופט קבע כי מאחר שהבקשה הוגשה לפני המועד האחרון, אינטרס ההסתמכות של המערער לא נפגע, וזכות הערעור של המשיב גברה. השופטת התייחסה גם להיעדר תצהיר ולסיכויי הערעור של המשיב בבקשה הראשונית, והגיעה למסקנה כי דרישות אלה אינן מחמירות כאשר הבקשה מוגשת בתוך המועד האחרון להגשת הערעור. יתר על כן, השופטת הכירה בנימוקים שצוינו על ידי המשיב לעיכוב – לרבות עומס עבודה נוסף בשל חופשת מחלה של עורך דין – כנסיבות חיצוניות תקפות המהוות סיבה מיוחדת להארכה. בסופו של דבר, החליט השופט לדחות את הערעור והורה למערער לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, ובכך אישר את החלטת הרשם ליתן את ההארכה. פסק דין זה מחזק את התפיסה כי בקשות להארכות שהוגשו בתוך המועד האחרון להגשת ערעור הן בעלות סיכוי גבוה יותר להיות מאושרות וכי אינטרס ההסתמכות של המערער אינו נפגע באופן משמעותי כאשר הבקשה מוגשת מבעוד מועד.