ע"א 6757/13

תקציר

בפסק דין זה התייחס בית המשפט לבקשת המערער להציג ראיות נוספות בשלב הערעור, בקשה שנדחתה בסופו של דבר על סמך תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט הדגיש כי ראיות חדשות אינן קבילות בדרך כלל, אלא אם כן הן חיוניות להכרעה או מכל סיבה משמעותית אחרת. המערערים לא הצליחו להוכיח כי לא ניתן היה להשיג את הראיות הנוספות קודם לכן בשקידה סבירה או שיש בהן כדי לשנות את תוצאת התיק. מספר מסמכים שהמערערים ביקשו לכלול כבר היו נגישים בקלות או שלא יכלו לתרום ליישוב הסכסוך. תצהיריהם של אנשים בשם גיספן ומורד הוגשו לעיון אך לא נמצאו בהם די כדי לתמוך בטענות המערערים. בית המשפט לא מצא בסיס לערער על החלטת הערכאה הנמוכה יותר, אשר דחתה את טענת המערערים לזכויות חכירה בחלקה שבמחלוקת (מגרש 367). המערערים טענו לחוזה שכירות דורי המבוסס על חוזה נטען משנת 1957, אך לא הוצגה כל הוכחה קונקרטית להסכם כזה, ואף לא נמצאו ראיות לזכויות חוקיות כלשהן בנכס. יתר על כן, פסק הדין מתיק פלילי קודם שעליו הסתמכו לא התייחס ספציפית לעלילה זו. בית המשפט שקל גם את הטענה בדבר רישיון מכללא, מושג ממנו עולה כי הרשאה משתמעת של בעל הקרקע יכולה להכשיר שימוש של אדם במקרקעין לאורך זמן, בשל חוסר המעש שלו. בית המשפט הכיר בכך שחרף ידיעתה של רשות הפיתוח על החזקת המערערים בחלקה לאורך השנים, לא בוצעו פינויים מכריעים, דבר התומך בטענת המערערים לרישיון מכללא. עם זאת, היא הדגישה כי רשות משתמעת זו אינה מעניקה זכויות קנייניות כלשהן וניתן לבטלה כרצונה. בית המשפט הגיע למסקנה כי בעוד שלמערערים היה רישיון מכללא, התביעה הנגדית הראשונית של הרשות חזרה בה ממנה, ובכך חייבה את פינוי המערערים. בסופו של דבר, שני הערעורים נדחו, מבלי שנפסקו הוצאות, וניתנה ארכה למערערים עד ליום 3.1.2016 לפנות את הנכס. השופטים א' חיות ונ' הנדל הסכימו עם החלטתו של השופט ז' זילברטל.