רע"א 3516/14

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור ובקשה מאוחרת יותר לעיכוב פינוי על ידי המבקש, שהשתמש בנכס בתל אביב ללא זכות חוקית במשך שנים רבות. התביעה הראשונית לפינוי ודמי שימוש הוגשה על ידי עמידר מטעם רשות הפיתוח והתקבלה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בנובמבר 2011, מה שהוביל לפסק דין שהורה על פינוי המבקש בתוך 90 יום. ערעור על פסק דין זה הוגש על ידי המבקש ונדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי הציע הסכם פשרה, אשר התקבל על ידי שני הצדדים, לפיו המבקש יפנה את הנכס עד מאי 2014 וכי המשיב יקבל את ההוצאות שנגרמו במהלך תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגד המבקש. ההסכם היה מותנה בכך שהמבקש יפנה את הנכס עד למועד שנקבע, אחרת יהיה המשיב זכאי לפירעון מלא בהתאם לפסק דינו של בית משפט השלום. בעקבות פסק הדין ביקש המבקש לתקן את הנוהל, אשר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, מה שהוביל את המבקש להגיש בקשה לעיכוב הפינוי. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, והוביל את המבקש להגיש בקשת רשות ערעור ועיכוב פינוי עד להגשת הערעור. המשיב טען כי הטענה משוללת כל יסוד, שכן הנכס הוא ציבורי וניתן למכור אותו רק באמצעות מכרזי חובה. עוד צוין כי המבקש כבר התגורר בנכס אחר שהושכר מהמשיב. עוד עולה מהתשובה כי פסק דין קודם משנת 2000 הורה על פינוי המבקש מהנכס. לאחר ששקל את הבקשה ואת התשובה, הגיע השופט למסקנה כי הבקשה אינה מעוררת שאלות עקרוניות מעבר לאינטרס הצדדים וכי טענת המבקש בעניין הדיור הציבורי מטעה, שכן המבקש היה מסיג גבול בנכס והשתמש בו לכאורה לצרכים עסקיים. השופט התייחס גם לסמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועד שנקבע בהסכמה בנסיבות חריגות, שלא היה ישים במקרה זה. מאחר שרכישת הנכס על ידי המבקש לא הייתה אפשרות מעשית ולא הוצגו נימוקים מיוחדים לעיכוב הפינוי, קבע השופט כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור ולדחות את הבקשה לעיכוב הפינוי. המבקש חויב לשלם את הוצאות המשיב.