עע"מ 1912/19

תקציר

במקרה זה, הערעור נסוב סביב ההחלטה להעניק מכרז פומבי לחברת מוריס אלון בע"מ, "הזוכה המקורית", שביקשה מאוחר יותר לבטל את הזכייה לאחר שהתברר כי ההצעה אינה כדאית מבחינה כלכלית. סעיף 12 לתנאי המכרז, שעניינו הענקת המכרז לכל המרבה במחיר אם הזוכה המקורי לא יעמוד בתנאים, עמד במרכז המחלוקת. בית המשפט לעניינים מנהליים מצא במקור כי ההצעה המקורית הייתה פגומה, כלומר סעיף 12 לא אמור היה לחול, שכן הזכייה לא הייתה צריכה להינתן מלכתחילה. בית משפט זה הכיר בתחולתם הכפולה של המשפט הציבורי ודיני החוזים במכרזים, והדגיש את חשיבות ההגינות והחוקיות בהליך המכרזי. בית המשפט שקל את הפערים המשמעותיים בין הצעתו של מוריס אלון לבין הצעות ואומדנים אחרים, המתיישבים עם קביעתו של בית משפט קמא כי נפל פגם בהצעה. פגם זה הביא לכך שתחולתו של סעיף 12 לא הייתה מוצדקת, ואין להעמיד את המשיב (המרבה במחיר) בתנאים הקבועים בסעיף 12. למרות התנגדותו של השופט דוד מינץ, שראה את החלטת הוועדה כתקפה מלכתחילה וייחס את הצורך בביטול להפרה של מוריס אלון, מצאו השופטים א' גרוסקופף וי' עמית כי ההצעה פגומה באופן לגיטימי, והביאו לדחיית הערעור. ההחלטה מדגישה את החשיבות של הצעות מחיר מדויקות ואת חובתה של הוועדה לבחון מחדש הצעות לאחר ההכרזה אם ראיות חדשות מצביעות על טעויות, ובכך להבטיח פרקטיקות מכרזיות פומביות הוגנות.