ת"א 32896-12-19

תקציר

השופטת קבעה כי הודעת דוא"ל ששיתפה הנתבעת, אשר התייחסה לשתי כתבות והוסיפה אמירה אישית, מהווה לשון הרע כנגד התובעת. הכתבות המדוברות, שפורסמו בעבר ברשת, התמקדו בטענות על הטעיה והונאה שביצעו פעילים בבחירות המוניציפליות, ובדו"ח חקירה של מבקר המדינה שמצא הפרות בניהול חשבונות מפלגת התקווה. בעוד שהכתבות כוונו בעיקר לבעלה של התובעת, הן גם הזכירו את התובעת, ורמזו כי היא שותפה להתנהגות מושחתת. השופטת קבעה כי לפעולת שיתוף הכתבות על ידי הנתבעת, שכוונו ספציפית לדוא"ל של התובעת במקום העבודה, הייתה השפעה מזיקה פוטנציאלית גדולה יותר מהפרסום המקורי. פרסום משותף זה, יחד עם אמירתה האישית של הנתבעת המפקפקת בכשירותה של התובעת לתפקידה, נמצא כמבזה את התובעת ופוגע במעמדה מבחינה מקצועית, במיוחד נוכח אופיו הרגיש של תפקידה. הנתבע לא הצליח להוכיח את תחולתן של הגנות כלשהן המוקנות לחוק איסור לשון הרע. השופטת דחתה את הטענות לפרסום מותר לפי סעיפים 13(4), (10) ו-(11) לחוק, שכן הפרסום לא היה סיקור ישיר של דו"ח מבקר המדינה, אלא חזרה על הכתבות בתוספת דברי הנתבעת. גם הגנת האמת, המפורטת בסעיף 14, לא הייתה ישימה, שכן הנתבע לא הוכיח את אמיתות הפרסום בעת השיתוף. זאת ועוד, השופט לא קיבל את טענות הגנת תום הלב של הנתבע לפי סעיפים 15(2), (3) ו-(4) לחוק. הנתבעת לא הוכיחה כל חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם את המייל. הוא גם לא הוכיח כי הפרסום נועד להגן על אינטרס אישי לגיטימי או כי מדובר בהבעת דעה על התנהלותו הציבורית של התובע. למרות שמצא את הנתבע אחראי ללשון הרע, השופט קבע כי התובע לא הוכיח נזק משמעותי שנגרם מהפרסום. התובעת המשיכה לעבוד בחברה, ומנהליה לא הגיבו למייל. ההיקף המצומצם של הפצת הפרסום, היעדר פגיעה ממשית במעמדו של התובע והעיכוב בתגובתו הראשונית של התובע ללשון הרע, כל אלה הקלו על הנזקים. בהתחשב במכלול הנסיבות, פסקה השופטת לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪ והוצאות בסך 1,800 ₪. סכום זה היה אמור להיות משולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, אשר ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ביום 14.12.2022.