עמ"ש 153/08

תקציר

מדובר בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, בנוגע לסכסוך ארוך שנים בין אחים בנוגע לזכויות הירושה של הוריהם המנוחים בחווה חקלאית. עיקר המחלוקת הייתה האם יש לאפשר למשיבים להגיש תביעה שלישית למכירת המשק ולחלוקת תמורתו בין היורשים, לאחר שתביעה קודמת (תביעה שנייה) שביקשה סעד הצהרתי נדחתה. תחילה התייחס בית המשפט לטענת המערערים כי הטענות השנייה והשלישית מבוססות על נימוקים זהים וכי יש למנוע מהמשיבים להגיש את התביעה השלישית. מסקנתה היא כי אף שהטענות זהות לכאורה, לא היה זה ראוי מבחינה משפטית או טקטית שהמשיבים יאחדו את שתי עילות התביעה לתביעה אחת. הואיל וטענת הסעד ההצהרתי קדמה לתביעת הסעד המהותי, והאחרונה הייתה מיותרת אילו הראשונה הייתה מצליחה, קובע בית המשפט כי המשיבים יכלו באופן סביר להגיש את התביעות בנפרד. לאחר מכן, דן בית המשפט בתחולתו של סעיף 114 לחוק הירושה, המסדיר את ירושת משקים. מאחר שאף אחד מהיורשים לא היה מוכן או מסוגל להחזיק במשק, ורוב היורשים ביקשו את מכירתה, בית המשפט סבור כי החלטת בית המשפט קמא למנות כונס נכסים למכירת החווה ולחלוקת התמורה ראויה ועולה בקנה אחד עם פסיקה קודמת. בית המשפט דוחה גם את טענות המערערים בדבר השתק והתיישנות, וקובע כי התנהלות המשיבים לא ויתרה על זכויותיהם, וכי עילת התביעה קמה רק לאחר פסק דין קודם. בסופו של דבר, בית המשפט מחליט פה אחד לדחות את הערעור ומורה למערערים לשלם למשיבים 10,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, וכן את חלקם בהוצאות לשמאי.