בג"צ 267/76

תקציר

פסק הדין נסוב סביב בקשת עותרים להתיישב על קרקע חקלאית בבעלות המדינה במושב חדש. העותר נבחר תחילה כמועמד להתיישבות על ידי "ועדת קבלה", אך בהמשך נפסל על סמך הנחיית שר החקלאות בדבר הקצאת קרקעות. העותר ערער על פסילתו כבלתי חוקית, אך בג"ץ פסק נגדו. בית המשפט אישר את סמכותו של השר לקבוע אמות מידה להקצאת קרקעות מדינה ומצא את הנחיית השר סבירה, שמטרתה חלוקה צודקת של הקרקעות. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת ההשתק של העותר, בקובעו כי גם אם הסתמך לרעה על הבחירה הראשונית של הוועדה, אין בכך כדי לחייב את הרשות הציבורית. עוד הדגישה השופטת כי העותרת לא רכשה זכויות חוזיות כלשהן וכי פעולות מוסדות השלטון אינן שרירותיות או מפלות. הקריטריון ששימש לפסילת העותר, אף שלא היה ללא רבב, נמצא סביר. השופט י' כהן והשופטת בן-פורת הסכימו עם פסק הדין. מאחר שלא נגרם לעותר כל עוול חוזי, דחה בית המשפט את העתירה, הותיר את הצו המותנה מבוטל, ולא הורה על הוצאות בשל השתלשלות האירועים.