ע"א 37055-03-10

תקציר

הסכסוך בין המערערת לבין המשיב מקורו בהסכם זיכיון שנחתם ביניהם בשנת 1997. על פי ההסכם, ניהלו המערערים מרפאה במזרח ירושלים מטעם קופת חולים לאומית המשיבה אשר חויבה לספק שירותי בריאות למבוטחיה. ההסכם כלל סעיף אי תחרות שאסר על המערערות לבצע פעולות שיווקיות עבור קופות חולים אחרות או לרשום חברים בקופות חולים אחרות, במישרין או בעקיפין, במשך שנתיים לאחר כריתת ההסכם. המערערים היו זכאים גם לאגרה עבור כל מבוטח הרשום במרפאה. עיקר המחלוקת התעוררה לאחר שההסכם הסתיים בשנת 2005, והמערערים העבירו לכאורה כ-2,000 ממבוטחי המשיב לקופת חולים מתחרה, קופת חולים כללית, וסיפקו להם שירותי בריאות. המשיב דרש מהמערערים פיצוי של 2 מיליון ₪, בעוד המערערים הכחישו את הטענות וטענו כי סעיף אי התחרות אינו תקף. עוד טענו כי לא טיפלו במבוטח המשיב לאחר סיום ההסכם. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב וקבע כי המערערים אכן הפרו את ההסכם. נקבע כי הסעיף המדובר אינו חלק מחוזה אחיד ואינו מפלה, אלא תנאי מסחרי לגיטימי. עוד מצא בית המשפט כי המערערים ביטלו את ההסכם באופן חד צדדי והפרו את סעיף אי התחרות בכך שהעבירו את מבוטחי המשיבה לכללית והמשיכו להעניק להם טיפול. כמו כן, בית המשפט הורה למערערים לשלם למשיב פיצויים בסך 3 מיליון ₪. המערערים ערערו על החלטה זו. שופטי הערעור, לאחר ששמעו את הצדדים, הסכימו עם פסק דינו היסודי והמנומק היטב של בית משפט קמא ודחו את הערעור. הם אישרו את ממצאי קביעותיו העובדתיות והמהימנות של בית משפט קמא, והדגישו כי טענות המערערים אינן מחזיקות מעמד. השופטים הדגישו גם את חוסר תום הלב וההתנהלות הבלתי הוגנת של המערערים, וציינו כי הם הפיקו תועלת רבה מההסכם במשך שנים. בנוסף, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות המערערים בדבר נוהגים כובלים ותקנת הציבור, שכן אלה לא הועלו בפני בית משפט קמא. השופט קובי ורדי, יחד עם השופטים ישעיהו שנלר ורות לב הר שרון, הסכימו עם ההחלטה והערעור נדחה. המערערים חויבו לשלם למשיב 36,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, והסכום שהופקד על ידי המערערים כפיקדון בית משפט היה אמור להיות מועבר למשיב.