ע"א 2514/08

תקציר

מדובר במקרה העוסק בהריסת מבנה בבעלות המערערת ללא הרשאה מתאימה. המבנה נהרס מכוח צו הריסה מנהלי שהוציאה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים (המשיב). המערער ניסה תחילה לערער על צו ההריסה, אך ללא הצלחה הן בבית המשפט לעניינים מקומיים והן בבית המשפט המחוזי. המקרה שלפנינו הוא ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, אשר דחה את תביעת המערער לפיצויים כנגד המשיבים בגין ההריסה. בית משפט השלום קבע כי ההריסה הייתה כדין, אך הוועדה המחוזית הפרה את חובת הזהירות ופעלה בחוסר הגינות כלפי המערער. עם זאת, בית המשפט קמא מצא גם כי המערערת לא הוכיחה קשר סיבתי בין רשלנות המדינה לבין הנזק הנתבע. המערער טען כי ההריסה בוצעה שלא כדין וללא סמכות, וכי המדינה ונציגיה התרשלו באופן חמור בכך שלא מסרו לבית המשפט מידע קריטי ומנעו ממנו את הזכות להגיב לבקשת המדינה להארכת צו ההריסה. המשיבים הודו בליקויים אך טענו כי אין להם קשר סיבתי לנזק שנגרם לכאורה למערערת. השופטים שדנו בערעור מצאו טעם בטענות המערער בדבר רשלנות המדינה והקשר הסיבתי בין רשלנות זו לבין הנזק. בית המשפט קבע, כי סביר להניח שבקשת המדינה להארכת צו ההריסה הייתה נדחית אלמלא נשללה מהמערער הזכות לטעון את טענותיו נגדה. זאת ועוד, המדינה לא הצליחה להוכיח כי הייתה מקבלת את הארכה גם אם הייתה מציגה בפני בית המשפט את העובדות הנכונות. לפיכך הגיעו השופטים למסקנה כי רשלנות המדינה הביאה להריסת המבנה. בית המשפט דחה גם את טענות המדינה כי לבניין ערך כלכלי אפסי וכי אשמתו התורמת של המערער מונעת ממנו לקבל פיצויים. תחת זאת, פסקו השופטים למערער 135,350 ₪ כפיצוי בגין הנזק הממוני, בצירוף ריבית ממועד ההריסה. סכום זה כלל 100,000 ₪ כשווי הבניין ו-35,350 ₪ כדמי שכירות לתקופה שניתן היה לצפות באופן סביר כי הבניין היה בשימוש. בנוסף, חויבה המדינה לשלם 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, כהוצאות המשפט של המערער בשתי הערכאות, וכן ריבית על הוצאות אלה כקבוע בחוק. השופט מזרחי והשופט סולברג הסכימו עם פסק הדין.