בב"נ 34033-02-21

תקציר

פסק הדין דן בסמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל ביחס למקומות קדושים ומבני דת. הדו"ח מצטט מספר פסקי דין קודמים, הקובעים כי לבתי המשפט סמכות לדון בעניינים הקשורים לעבירות פליליות המבוצעות במקומות קדושים, בענייני תכנון ובנייה ובעבירות על חוקים כגון חוק העתיקות וחוק השמירה על המקומות הקדושים. פסקי דין אלה נועדו לשמור על הסדר הציבורי באתרים אלה. פסק הדין מפרש גם את צו המלך משנת 1924, שאסר במקור על בתי משפט לדון בעניינים הנוגעים למקומות קדושים, מבני דת או תביעות הקשורות לעדות דתיות שונות בישראל. על פי פסק הדין, צו זה אינו חל על כל מבנה הסמוך לבית כנסת או לאתר דתי. במקום זאת, הוא מבחין בין המבנה הדתי העיקרי לבין מבנים סמוכים, ומדגיש שרק הראשון נחשב קדוש. יתר על כן, פסק הדין מסביר כי מבנים המשמשים למטרות שאינן פולחן, כגון מטבחים וחדרי אמבטיה, אינם נחשבים לחלק אינטגרלי מבית הכנסת ולכן אינם שותפים לקדושתו. לאחר מכן עובר הדיון לתחולת דבר המלך על המקרה הספציפי הנדון. מסקנתו היא שהמבנים המדוברים אינם חלק אינטגרלי ממתחם בית הכנסת, ולכן אין בהם אותה קדושה. בנוסף, מאחר שהמקרקעין שעליהם בנויים לכאורה מבנים אלה שייכים לציבור, המבקשים אינם יכולים לטעון לזכויות בלתי חוזרות בהם. לסיכום, בית המשפט קובע כי יש לו סמכות לדון בתיק ודוחה את תביעתם המקדמית של המבקשים. למבקשים ניתנת ארכה להגשת תגובה עניינית להליך העיקרי, במועד אחרון ליום 20.7.2021. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים ומהווה פרשנות כוללת של החוק בנוגע למקומות קדושים ומבני דת בישראל.