ע"א 32/77

תקציר

במקרה דנן, ביקשה המערערת לפנות את המשיב ממבנה המשמש כבית כנסת, בטענה כי המשיב תפס שלא כדין חדר ומרפסת ללא הרשאה מתאימה. בית המשפט העליון התייחס למספר שאלות משפטיות הנוגעות לרישוי מקרקעין ולהסכמה מכללא. היא הגיעה למסקנה כי ניתן לקבוע רישיון מכללא אם בעל הקרקע, באמצעות התנהגותו ושתיקתו לאורך זמן, התיר בשתיקה שימוש של אחר בנכס. עם זאת, רישיון מסוג זה ניתן לביטול בכל עת על ידי בעל הקרקע ללא צורך בהודעה רשמית. בית המשפט קמא הראשון מצא כי המשיב, שהיה בתחילה מסיג גבול, השיג רישיון מכללא בשל היעדר התנגדות של בעל הקרקע לאורך זמן. עם זאת, בית המשפט המחוזי חלק על החלטת בית משפט השלום להורות על פינוי המרפסת תוך השארת החדר ללא פגע, וקבע כי לא נדרשת הודעה רשמית לשלילת רישיון ודי בהגשת התביעה עצמה כהודעת ביטול. יתר על כן, בית המשפט קבע כי על המשיב לקבל פיצוי בגין כל שיפור שנעשה בנכס בהסכמתו שבשתיקה של בעל הקרקע. הערעור התקבל, בתנאי שייקבע פיצוי בגין השקעותיו של המשיב בטרם אכיפת צו ההריסה, המשקף איזון דק ניואנסים בין ההסכמה המשתמעת לשימוש בנכס לבין זכותו הברורה של בעל הנכס לתבוע בחזרה את אדמתו.