ע"א 3900/14

תקציר

בפסק הדין עוסק בית המשפט בתביעת רשלנות רפואית הכוללת שני ניתוחים. בניתוח הראשון, למרות טענות לרשלנות המנתח באי זיהוי בלוטות יותרת המוח, לא מצא בית משפט קמא רשלנות שכן הניתוח היה כרוך בסיכונים מוכרים. הוויכוח נסב סביב השאלה האם המנתחים ניסו לאתר את הבלוטות, ובעוד שהמערער טען לקשר סיבתי בין אי הזיהוי לבין הנזק בשל היעדר תיעוד, בית המשפט לא מצא ראיות מספיקות. הניתוח השני כלל החלטה שנויה במחלוקת שלא להשתיל בלוטה פגועה. בית המשפט קבע כי החלטה זו רשלנית, וקבע כי הספרות הרפואית באותה תקופה המליצה על השתלות במקרים כאלה כדי למנוע בעיות בריאותיות נוספות. הערכתו של בית משפט קמא בדבר סיכויי החלמה של 50% בלבד נבחנה, שכן הראיות הצביעו על הסתברויות גבוהות יותר. בסופו של דבר יושמה דוקטרינת "אובדן סיכויי ההחלמה", מה שהוביל לדיון בפיצוי יחסי במקרים של רשלנות כאשר הסיבתיות היא הסתברותית. בית המשפט פסק פיצוי מלא על בסיס סיכויי ההצלחה הגבוהים של ההשתלה, ופסק למערערת 1,105,000 ₪ בתוספת הוצאות, שכן נקבע כי הרשלנות עלתה על סיכויי החלמה של 50%. השופטים הסכימו על תוצאה זו והותירו ללא הכרעה את סוגיית הפיצוי בגין אובדן זניח של סיכויי החלמה. פסק הדין משקף שיקולים של רשלנות, סיבתיות ופיצוי במסגרת דיני הרשלנות הרפואית.