עמ"נ 18996-06-17

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למחלוקת בנושא ארנונה, בפרט ארנונה, והאם לוועדת הערר ארנונה יש סמכות לדון בטענת זיוף של נישום. הפסיקה קובעת כי תפקיד הוועדה הוא להכריע בסכסוכים בין יחידים לבין הרשות, במקרה זה העירייה. חובת תשלום הארנונה מוטלת על המחזיק בנכס, המוגדר כבעלים או כשוכר, והעירייה מסתמכת על אנשים אלה שתודיע להם על כל שינוי בהחזקה. טענת "איני מחזיק" של הנישום, המבוססת על זיוף לכאורה, מחייבת בירור עובדתי מורכב של המחלוקת בין הנישום לבין הבעלים. על פי פסיקותיו הקודמות של בית המשפט העליון, סכסוכים כאלה צריכים להיות מוכרעים מחוץ למסלול המינהלי, בתביעה אזרחית. סמכותה של הוועדה אינה משתרעת על הכרעה במחלוקות עובדתיות מורכבות אלה, והדבר יערב את העירייה במחלוקות פרטיות. במקום זאת, דרך הפעולה המתאימה היא לכוון את הנישום להגשת תביעה ולעכב את גביית המס עד לפתרון המחלוקת. במקרה ספציפי זה, החלטת ועדת הערר מתבטלת בשל חריגה מעקרונות אלה, והערר מתקבל. פסק דין זה מחזק את תפקידו של ההליך המנהלי ביישוב סכסוכים בין פרטים לבין הרשות, ומבטיח שהעירייה לא תסתבך בסכסוכים פרטיים.