עפ"ת 60830-09-17

תקציר

פסק הדין דן בכללים ובהנחיות לנהיגה לאחור על פי תקנות התעבורה, וביתרון הגלום של בית המשפט הפרוצדורלי בהערכת מהימנות עדים וראיות. המערער הורשע בנהיגה רשלנית לאחור שלא לצורך, באי נקיטת אמצעי זהירות מספיקים, באי שימוש בכל המראות והחלונות של הרכב או בהפניית ראשו לאחור כדי לבדוק. בית המשפט התייחס למקרים קודמים שקבעו כי נסיעה לאחור מחייבת משנה זהירות בשל הראות המוגבלת והאופי הבלתי צפוי של כיוון הנסיעה שלה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי מעשיו היו מוצדקים בשל מרחק הנסיעה הקצר וקיומה של "שטח מת". תחת זאת, הדגיש בית המשפט כי הסיכון להיפוך הוא אינהרנטי ומחייב זהירות ללא קשר למרחק. ניסיון הנהיגה הרב של המערער ומודעותו לסכנה לא פטרו אותו מלהפנות את ראשו לאחור או להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו לשיפור שדה ראייתו. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי המערער פעל בפזיזות ונטל סיכון בלתי סביר, שהוביל לתאונה. באשר לרשלנות התורמת של המנוח, הסכים בית המשפט עם קביעתו של בית משפט קמא כי אין בכך כדי לשלול את אחריותו של המערער. בית המשפט ציין כי היה על המערערת לצפות הולכי רגל החוצים את הכביש, גם אם לא היו במעבר חצייה ייעודי. ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, שהתבססו על ראיות וניסויים, נמצאו סבירים והגיעו למסקנה נכונה כי המערער אשם בעבירה. בסוגיית גזר הדין הכיר בית המשפט בקושי לשפוט בתיקי תאונות דרכים המסתיימים במוות ובצורך לאזן בין חומרת העבירה לבין תוצאותיה. עונש המאסר בפועל שגזר בית משפט קמא היה הולם, שימש גורם מרתיע ושיקף את ערך החיים. בית המשפט אישר גם את עונש הפסילה. לפיכך, נדחה הערעור, והמערער נצטווה להתייצב בכלא הדרים לריצוי עונשו.