פר"ק 18240-06-13

תקציר

פסק הדין מקבל את הבקשה ואת תביעת החוב של העירייה נגד החברה. ראשית, בית המשפט דוחה את טענות המנהל הנוגעות לבעלות על הנכס ולקביעת האחריות לתשלום. על פי התקנון המקומי, הבעלים הרשומים, במקרה זה, החברה, והדיירים הוותיקים, בזק, אחראים שניהם לתשלום ההיטלים. בית המשפט אינו מוצא סיבה לפטור את החברה לחלוטין מן החוב, והעיקרון לפיו הבעלים הרשום הוא החייב העיקרי הוא גישה סבירה ויעילה, למרות נסיבותיו המיוחדות של המקרה. בנוסף, סביר להניח שהחברה נהנתה כלכלית מהעבודות, בניגוד לקביעת המנהל. באשר לטענת המנהל כי החברה ביצעה עבודות במימון היטל בתחילת שנות ה-90, בית המשפט מצדד בגרסת העירייה לאירועים. מהראיות עולה כי העבודות הזמניות שביצעה החברה לא היוו תחליף להיטלים אלא בוצעו לצורך קבלת היתר בניה לחניון. בית המשפט דוחה גם את פרשנותו של המנהל להחלטת מועצת העיר משנת 2000, שפטרה לכאורה את כל בעלי הנכסים ברחוב למעט קואופרטיב אגד מתשלום ההיטלים. ההחלטה לא התבססה על סמכות משפטית כלשהי ולא נוסחה בצורה ברורה, ולכן היא נחשבת חסרת תוקף. כמו כן, בית המשפט אינו מקבל את טענת המנהל לדחות את תביעת החוב בשל חוסר שיתוף פעולה של העירייה בהמצאת מסמכים. בית המשפט מציין כי העירייה פעלה בתום לב וכי הטענה עצמה הייתה מוצדקת. גם טענת העירייה לשעבוד ראשון על התמורה מפירוק הנכס נדחית מאחר שלא התבקשה בתביעת החוב וכעת היא תיאורטית, שכן לא שולם תשלום לקופת הכינוס הכללית. בסופו של דבר, הערעור מתקבל, והחלטת החוב מבוטלת. התיק מוחזר למנהל המיוחד כדי שיקבע את הסכום בהתאם לעקרונות שהותוו בפסק הדין. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים.