עמ"נ 39234-01-18

תקציר

ועדת הערר מוסמכת לדון רק בתביעות הקשורות לארנונה מכוח חוק הרשויות המקומיות. את שאלת חוקיותם של חיובים רטרואקטיביים יש להעלות באמצעות התקפה ישירה באמצעות עתירה מנהלית ולא באמצעות ערעור. עם זאת, לוועדה יש סמכות לקבוע ממצאים עובדתיים הנוגעים לחיובים רטרואקטיביים, וכל ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים יכריע בחוקיות האישום לגופו. בית המשפט מסתייג מהטלת ארנונה רטרואקטיבית בשל תכליתם של מיסים אלה, שהיא לממן את פעילותה השוטפת של העירייה. מסים כאלה בדרך כלל אינם מועדפים, ונטל ההוכחה מוטל על הצד המטיל אותם. עם זאת, אין בכך כדי לפסול אוטומטית חיובים רטרואקטיביים, העומדים במבחן דו-שלבי של סמכות וסבירות. במקרה דנן, מצאה הוועדה כי המערער לא הוכיח את חוסר החזקתו בנכס במהלך תקופת החיוב הרטרואקטיבי. קביעתה העובדתית של הוועדה מתקבלת, והחיוב בדיעבד מאושר מאחר שהמערער הסתיר במכוון את קיומו של הנכס המושכר שלו. סבירות האישום נקבעת אף היא, בהתחשב בהתנהלותו של המערער, באינטרס הציבורי בקיום החוק ובאורכה של התקופה הרטרואקטיבית. בנוסף, טענות המערערת בדבר הודעת הפיטורים של העירייה בתובענה ייצוגית והסתמכותה על פסקי דין קודמים אינן משכנעות. אשר על כן, הערעור לדחיית חיוב הארנונה הרטרואקטיבי נדחה, והמערערת מחויבת לכיסוי הוצאות המשיב.