ת"א 26025-07-23

תקציר

אישה בת 92, המבקשת, מתגוררת בדירת גג בבניין משותף ומשתמשת בשטח גג צמוד של 42 מ"ר מזה כ-35 שנה. שטח הגג מוגדר כרכוש משותף בסקיצה הבית-משותף של הבניין. בעל דירה נוסף בבניין, המשיב, תבע את המבקשת להסירה משטח הגג, בטענה שמדובר ברכוש משותף. המפקח על רישום המקרקעין פסק לטובת המשיב, מה שהוביל את המבקש להגיש בקשה לביטול פסק הדין וערעור נוסף, ששניהם נדחו. לאחר מכן הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשיב להרחיקה משטח הגג וביקשה פסק דין הצהרתי לביסוס בעלותה בשטח. לאחר ששקל את הבקשה, נעתר בית המשפט לסעד הזמני, וקיבל את טענת המבקש כי יש לשמור על המצב הקיים עד ליישוב הסכסוך הקנייני. השיקולים העיקריים היו מאזן הנוחות, שהיטיב עם המבקשת, וסיכויי הצלחת תביעתה, שעלו על סף המינימום. השיהוי של המבקשת בהגשת בקשתה צוין אך נראה בלתי מוצדק נוכח מודעותו של המשיב לטענותיה. נמצא כי שני הצדדים פעלו בתום לב, והמבקש נדרש להעמיד ערבות בסך 40,000 ₪ לנזקיו הפוטנציאליים של המשיב. צו המניעה אסר על המשיב לבצע את פסק דינו של המפקח ולבצע כל עבודה או הריסה בשטח הגג ששימש את המבקש בפועל, למעט תחזוקה חיונית, עד להחלטה אחרת או עד לסיום ההליך העיקרי. המשיב חויב לשלם למבקש שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.