ת"א 20113-05-11

תקציר

פסק הדין דן בתחולת חוק ההתיישנות לגבי שתי קבוצות מבקשים בתובענה המוגשת על ידי מפרק בשם חברה בפירוק. הקבוצה הראשונה, המבקשים 1-4, הואשמו בניהול עסקי החברה במרמה. הקבוצה השנייה, המבקשים 5-11, היו דירקטורים בחברה שהואשמו בשימוש לרעה בנכסי החברה. המבקשים ביקשו לדחות את התביעה על יסוד התיישנות. באשר למבקשים 4-1 מצא בית המשפט כי עילת התביעה נגדם היא תרמיתית ועל כן חל עליה סעיף 7 לחוק ההתיישנות, המחייב ידיעה סובייקטיבית וממשית על המרמה. הידע שיוחס לדירקטורים, גם אם הוכח, לא היה בו די כדי להתחיל את תקופת ההתיישנות ביחס לתביעה נגד המבקשים 4-1, שכן היא לא הגיעה לרמת הידע הנדרשת. יתר על כן, ידיעת העובדים, כמפורט בבקשה להקפאת הליכים, לא הייתה מפורטת דיה כדי להוות ידיעה במובן הנדרש בסעיף 7. לפיכך, נדחו טענות ההתיישנות כנגד המבקשים 4-1. מבחינת הדירקטורים, בית המשפט בחן את תקופת ההתיישנות דרך עדשת סעיף 8, המחייב זהירות סבירה. לא ניתן היה לקבוע בשלב זה את ידיעתם של העובדים, על אף היותם חשודים, מבלי לשמוע ראיות נוספות. כך, ההחלטה על תקופת ההתיישנות של הדירקטורים שמורה לסוף ההליך העיקרי. בנוסף, בית המשפט שמר את טענת השיהוי לסוף המשפט. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים, ולא נפסקו הוצאות.