עמ"ש 70668-11-16

תקציר

המערער הגיש תביעה לביטול אבהותו על בתו, א', 17 שנים לאחר שנולדה. הטענה התבססה על הטענה כי המערער ריצה עונש מאסר בעת ההתעברות של א', ולכן אינו יכול להיות אביה הביולוגי. המשיב טען, כי יש לדחות את תביעת המערער בשל דוקטרינת ההשתק השיפוטי, שכן המערער העלה בעבר טענות סותרות בבית המשפט, תוך הכרה בא' כבתו, ואף הגיש בקשה להעברת משמורת. בנוסף, טען המשיב כי אין סיכוי סביר שהתביעה תצליח, נוכח היעדר ראיות התומכות בטענות המערער. בית משפט קמא דחה את התביעה, והביא את המערער להגיש ערעור. ערכאת הערעור בחנה את טענות הצדדים ומצאה כי טענותיה הסותרות של המערערת ושיהוי ניכר בהגשת התביעה מעידים על חוסר תום לב וניצול לרעה של ההליך המשפטי. זאת ועוד, המערער לא הוכיח סבירות סבירה להצלחת תביעתו, כנדרש בחוק לצורך הזמנת בדיקת אבהות. יתר על כן, בית המשפט הדגיש את הנזק הפוטנציאלי לשלומה של א' אם התביעה תצליח, והעדיף את האינטרסים שלה על פני האינטרסים של המערער. לפיכך, הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם את הוצאותיו המשפטיות של א'. השופטים הסכימו עם חוות הדעת המקיפה ועם התוצאה, אך השופטת עפרה אטיאס הותירה פתוחה את השאלה האם ניתן להעלות טענת שיהוי בתביעת מעמד ללא התיישנות.