ע"א 7451/96

תקציר

הערעור עסק במערערים שחתמו על ערבות תמידית לטובת חברה לבקשת אחותם, דירקטור ובעל מניות. הבנק תבע אותם בשל יתרת החוב של החברה. המערערים טענו כי הוטעו על ידי נציגי הבנקים, וטענו כי הערבות היא פורמלית בלבד וכי תוקפה קשור להלוואה שלא מומשה בפועל. בנוסף, הם טענו כי הבנק לא חשף את מצבה הפיננסי הרעוע של החברה. בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה, תוך שהוא מדגיש את אמינות המסמכים הבנקאיים ואת היעדר הביסוס לטענות המערערים. עוד טענו המערערים כי התקיימה קנוניה בין הבנק לבין החברה להוציא מהם ערבויות שלא כדין, אך בית המשפט לא מצא בסיס ראייתי לטענה זו. בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, וקבע כי המערערים לא הוכיחו כל פגם בחתימה על הערבות, וכי חובת הגילוי של הבנק לא חלה שכן האירועים התרחשו לפני תיקוני הדין הרלוונטיים. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי מאז התפתחו הגנות משפטיות לערבים, אך אלה לא חלו בדיעבד. בסופו של דבר, הערעור נדחה, כאשר פסק הדין אישר את חובת המערערים לשלם את החוב כפי שנפסק במקור על ידי בית המשפט המחוזי.