בג"צ 582/78

תקציר

המחלוקת נסובה סביב חוזה שנחתם בין עיריית חולון לבין המשיבים השני והשלישי, אשר השכיר למשיבים שטח של 90 דונם, לרבות בריכה. העותרים, תושבי חולון, טוענים כי ההסכם, שלא נערך כדין, שולל מהם את זכות השימוש בבריכה, שהייתה פתוחה בעבר לציבור, שכן הפכה כעת למועדון לחברים בלבד. עוד הם טוענים כי העסקה גרמה לאובדן הון לתושבי העיר. ההסכם, מיום 24.7.1972, העביר את החזקה בבריכה ובסביבתה לידי המשיבים, אשר בתמורה הסכימו להקים בריכה נוספת פתוחה לציבור בשכונת נווה שרת. עם זאת, טוענים העותרים כי השווי הכספי של הקרקע המוחכרת נמוך באופן לא פרופורציונלי בהשוואה להוצאות שנגרמו למשיבים בהקמת הבריכה החדשה. כמו כן, הם מדגישים כי הקרקע הועברה ללא הליך מכרזי, המחייב עסקאות מסוג זה. המקרה מעורר שאלות בדבר חוקיות ההסכם, זכויות העותרים והליך האישור. בית המשפט מגיע למסקנה כי לעירייה אכן הייתה סמכות להתקשר בהסכם, אך היא לא פעלה בהתאם להליכים הנדרשים, לרבות היעדר מכרז והאישורים הנדרשים ממועצת העיר ומשר הפנים. אישורו של השר, שניתן שנים לאחר חתימת ההסכם, אינו תקף בשל ביצועו הבלתי חוקי של החוזה. פסק הדין מדגיש את הצורך של גופים ציבוריים להקפיד על סדרי דין ואת תפקיד הפיקוח של השלטון המרכזי בעסקאות מסוג זה. בסופו של דבר, בית המשפט פוסק לטובת העותרים, ומוצא את החוזה תלוי בקיום תנאי ההשעיה ולכן אינו תקף בשל היעדר אישור. המשיבים מחויבים לשאת בהוצאות העותרים, כאשר כל משיב משלם סכום קצוב.