ת"א 35259-06-12

תקציר

המחלוקת נסובה סביב חישוב התגמולים לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים בעקבות תאונת דרכים. התובע, מעסיק מורשה של עובד שנפגע, מבקש לקבל בחזרה את ההטבות ששולמו לעובד במהלך היעדרותו, אך הצדדים חלוקים באשר לאופן החישוב. נקודת המחלוקת העיקרית היא האם יש לנכות את פיצויי הפגיעה המשולמים על ידי המוסד לביטוח לאומי לפני או אחרי גיחום שכרו של העובד בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. התובע, הזכאי להחזר מחברת הביטוח הנתבעת, טוען עבור הראשונה, ואילו הנתבעת טוענת עבור האחרונה. בית המשפט, המצדד בנתבע, פוסק כי תחילה יש לתחום את השכר בתקרה ולאחר מכן לנכות את פיצויי הפגיעה. זאת, בהתאם לטיבה של תביעת המוטב, שהיא תביעת סוברוגציה בה המעסיק נכנס לנעליו של העובד. לכן, החישוב צריך להתאים לתביעת הנזק שהעובד היה מגיש אלמלא קיבל את הגמלה. בנוסף, בית המשפט קובע כי בתביעת גמלה, פיצויי הפגיעה שנוכו מתביעת המוטב צריכים להיות הסכום נטו ששולם בפועל לעובד, לאחר ניכוי מס הכנסה. הסיבה לכך היא כי המעסיק פועל כצינור לתשלום ולא צריך להיות נטל עם ניכויי מס. השכר הממוצע הרלוונטי לחישוב הוא הממוצע הנוכחי, הכולל עובדים זרים וטריטוריאליים, ולא שכר העבר בתקופת ההיעדרות. בהתאם לכך, בית המשפט מחשב את הגמלה המגיעה לתובע לאחר ניכוי פיצויי הפגיעה נטו מהשכר המוגבל. הנתבע חויב לשלם לתובע סך של 21,098 ₪ בתוך 30 יום, ושני הצדדים אחראים להוצאותיהם.