רע"א 4839/15

תקציר

במקרה זה, נדרש בית המשפט לשאלה הנדירה האם ניתן לבטל פסק בוררות אך ורק בשל הפרת חובת הגילוי על ידי צד. בעוד שתקדימים כאלה נדירים, בית המשפט החליט לקבל ערעור בשאלה עקרונית זו, אך דחה ערעורים הנוגעים לקביעות עובדתיות אחרות. חובת תום הלב והגילוי בבוררות היא נרחבת, ומחייבת את הצדדים לחשוף כל פרט שעלול להשפיע על הסכמת הצד השני. חובה זו נובעת מעקרון תום הלב, החיוני לכשרותו ולתקינותו של הליך הבוררות. הפרת חובה זו עלולה לפסול את הסכם הבוררות בדיעבד, במיוחד אם הצדדים לא היו מסכימים לבוררות, אילו המידע היה נחשף קודם לכן. למרות שלא ניתן לבטל בקלות את פסק הבוררות רטרואקטיבית, זה יכול להיות אם יש הפרה קיצונית של תום הלב המשפיעה על ההסכמה לבוררות. בית המשפט הדגיש כי פסקי בוררות עשויים להתבטל בשל פגמים בהסכם המקורי, דבר המרמז על הסתמכות עמוקה של בוררות על הסכמה הדדית. בית המשפט סקר מקרים קודמים, בחן את ההבחנות בין הליך שיפוטי להליך בוררות, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי הפרת חובת גילוי לבדה יכולה להצדיק ביטול. המקרה אישר מחדש כי אי גילוי צריך להיות חריג ולשנות באופן משמעותי את הסכמתו של הצד הנפגע לבוררות. הוא התווה את ההבחנה בין פגם המשפיע על ההסכם באופן כללי לעומת פגם הנוגע לבורר ספציפי. בית המשפט אישר את קביעותיו של בית המשפט המחוזי לפיהן המבקשים הפרו את חובת הגילוי ביודעין, ובכך השפיעו על הסכמת המשיב. משכך, נדחתה העתירה לביטול החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את פסק הבוררות, תוך הטלת שכר טרחה צנוע על המבקשים בגין ההליך.