ת"א 71462-05-19

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת הנוגעת למכירת זכויות בחצר הצמודה לבניין דירות. החצר הייתה בבעלות משותפת של הנתבעים, שהיו זכאים לנהל את השטחים המשותפים, ומספר דיירים, לרבות התובעת. כוונת הנתבעים הייתה למכור את הזכויות בחצר בהליך מכרזי. עם זאת, התובעת טענה כי המכירה אינה חוקית שכן החצר היא חלק מהרכוש המשותף ולא ניתן למכור אותה ללא הסכמת כל השוכרים. הנתבעים, מנגד, טענו כי החצר שווקה כראוי וכי התובעת הייתה מודעת למצב המשפטי אך בכל זאת השתתפה במכרז. בית המשפט בחן את הסוגיה השיפוטית, וקבע כי התביעה מצויה בגדר סמכותו של בית משפט השלום, שכן מדובר בזכויות מחייבות ושווי הסעד המבוקש מצוי ברף הכספי של בית המשפט. לגופו של עניין, מצא בית המשפט כי הנאשמים עמדו בפני דילמה בשיווק החצר. הם פתרו זאת על ידי יצירת מגרש זמני, שמאוחר יותר צורף לאחת הדירות. אלא שפעולה זו סתרה את מעמדה של החצר כרכוש משותף. בית המשפט הבהיר כי לא מדובר בהליך המכרזי אלא בעצם מכירת החצר, שהייתה בלתי חוקית בהיותה חלק מהשטח המשותף. למרות זאת, בית המשפט פסק נגד התובע וקבע כי הוא היה מודע למכשולים המשפטיים למכירה, אך בחר להשתתף במכרז בכל זאת. הוא ניסה לפתור את סוגיית הבעלות המשותפת במשך שנתיים לפני המכרז ללא הצלחה. התנהלותו של התובע עלתה אפוא לכדי השתקה, המונעת ממנו להעלות טענות לאחר שהפסיד במכרז. כמו כן, התובע חתם על הצהרה בה הוא מוותר על כל טענה משפטית בנוגע למעמד הנכס. באשר לסעדים כספיים, מצא בית המשפט כי לתובע זכות חוזית לרישום החצר כרכוש משותף, אך הפיצוי המגיע לו בגין הפרת זכות זו קוזז מהוצאות הנתבעים בהליך. בית המשפט העדיף את חוות הדעת השמאית של הנתבעים על פני זו של התובע, שהעריכה את ירידת ערך הדירה עקב אובדן החצר ב-32,190 ₪. בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה, והתובע חויב לשלם לנתבעת 3 שכ"ט עו"ד והוצאות בסך 40,000 ₪. התובעת לא נדרשה לשאת בהוצאות הנתבעים 1 ו-2.