תפ"ח 31636-02-21

תקציר

הכרעת הדין דנה בהגדרת רצח ובדרישות להוכחתו, דהיינו קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התנהגותו לבין מותו של הקורבן. במקרה זה, מדובר בירייה שירה הנאשם שפגעה בראשו של הקורבן, והמוות אירע חמש שנים לאחר מכן. הדיון נסוב סביב השאלה האם מעשיו של הנאשם היוו סיבה מהותית למותו של הקורבן, והאם ניתן היה לצפות את התוצאה באופן סביר. העד המומחה, פרופ' מימון, העיד על הקשר הסיבתי העובדתי, והסביר את השתלשלות האירועים שהובילה למותה של הקורבן, שבית המשפט מצא משכנע. בית המשפט קיבל את חוות דעתו של פרופ' מימון ונתן לה משקל רב בשל מומחיותו ומהימנותו. גם הקשר הסיבתי המשפטי נקבע, על פי מבחן הציפייה הסבירה. נקבע כי מי שיורה ירייה בראשו של אדם צריך לצפות לתוצאה קטלנית. קביעתו הנורמטיבית של בית המשפט קבעה כי הנאשם צפה שמעשיו עלולים להביא למותו של הקורבן, גם אם הדבר לא התרחש באופן מיידי. הפסיקה תומכת במסקנה זו, ומראה כי מקרים דומים הועמדו לדין בהצלחה. ההגנה טענה להחלת סעיף 301(ב)(ב1) לחוק העונשין, בטענה כי מעשיו של הנאשם נופלים תחת "המתת חסד בנסיבות של אחריות מופחתת". אולם, בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי גרסת הנתבע לאירועים, בעבר ובהווה, אינה תומכת בטענה זו. בית המשפט לא מצא ראיות להתגרות או לאובדן שליטה עצמית וקבע כי מעשיו של הנאשם לא היו מוצדקים. באשר ליסוד הנפשי ציין בית המשפט כי תיקון 137 מבטל את הצורך להוכיח כוונה מוקדמת, ודי בכוונה או באדישות. מאחר שכוונתו של הנאשם בכוונה תחילה הוכחה בתיק ניסיון הרצח הקודם, התקיים היסוד הנפשי של הרצח. בסופו של דבר, הרשיע בית המשפט את הנאשם ברצח, דחה את טענותיו וקבע כי גרם בכוונה למותה של הקורבן. פסק הדין ניתן בנוכחות הצדדים ביום 19.12.2023.