ע"מ 1254-02-07

תקציר

בית המשפט דן בערעור על הכרה בחובות מס רעים ביחס למס קניה, שהוא מס צריכה המוטל על מוצרים מתוצרת מקומית. המערערת טוענת כי אין זה סביר ובלתי הגיוני להבחין בין מע"מ למס קניה כאשר מדובר בהכרה בחובות אבודים. המשיב, לעומת זאת, טוען כי חוק מס קניה אינו מאפשר הכרה בחובות אבודים מבחינה לשונית, וכי הוא יסכל את תכלית המס. בית המשפט פותח בבחינת המסגרת הנורמטיבית וההגדרות המפורטות בחוק המס בקניה. מסקנתם היא כי החוק מתמקד בשאלה האם הסחורה נמכרה, ודברי ההסבר לחוק תומכים בטענת המערערת כי יש להשיב סחורה שלא נמכרה. בנוסף, בית המשפט מוצא כי החוק עושה הבחנה ברורה בין יצרנים ליבואנים מקומיים בכל הנוגע להחזרי מס, וכוונת המחוקק ניכרת. במעבר למשמעות המונח "לא נמכר", מסכים בית המשפט עם המערערת כי פרשנות המונח "מכירה" במקרה קודם, אלקה, עולה בקנה אחד עם לשון החוק ויש ליישמה כאן. התמורה היא חלק מהותי ממכירה, וכאשר היא אינה משולמת, הסחורה יכולה להיחשב כבלתי נמכרת. בית המשפט בוחן גם את תכלית החקיקה, וקובע כי התכלית הסובייקטיבית אינה נזכרת במפורש בחוק, בעוד שהתכלית האובייקטיבית היא לאפשר החזרי מס בגין חובות אבודים. עוד מדגיש השופט כי מס קניה, בהיותו מס פיסקלי, דומה למע"מ, שבגינו מוכר קיזוז חובות רעים. עוד הם מציינים כי ההשפעה של הכרה בחובות אבודים על המשק הישראלי תהיה מינימלית, וכי אין הצדקה שלא להכיר בהם במקרה זה. לבסוף, בית המשפט מתייחס לחוות הדעת של המומחים שהוגשו, וקובע כי חלק גדול מהן אינו רלוונטי לערעור, והחלקים הנותרים אינם מצדיקים אי הכרה בחובות אבודים. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל, והמשיב מצווה לשאת בהוצאות המערערת בשיעור של 10% מסכום ההשבה.